אני מדמיינת לי אותך יושב עכשיו, קרוב לשולחן. בכיסא מנהלים
רך, ארוך משענת, עור שחור? אולי, כן... למה לא, שיהיה עור
שחור.
אתה במשרד, כי מרווח שם ויש מזגן ואף אחד לא יטריד אותך, ביקשת
מהמזכירה לא להעביר שיחות. מקום שלך בלבד, בלי קולות מבחוץ,
השטיחים הרכים מבטיחים זאת וגם דלת הזכוכית הכבדה, האטומה.  
אתה מרוכז במסך המרצד, מחובר לרשת וגולש .
גולש גם לתוכי, עושה רושם.
מג וירטואלי, אשף במילים הנכונות, סימני פיסוק והטיות, אבל
החכמה זה למצוא את האוזן הנכונה, את העין המשתוקקת. ובזה, אין
עליך, אתה מהטובים שבהם. מצאת.
הופה, הבהוב ירקרק בפינה השמאלית של המסך. גם אני און-ליין.
אתה משתהה, בוחר במילים וזה רק במקרה ולא הקדמתי אותך, בברכה
מגושמת או בניסיון שנינות כושל.
וכל מילה שלך, משפט, פסקה, מתחברים אצלי למנגינה אחת, מוסיקת
רקע לא מוגדרת בתווים, אבל היא מעלה בי תחושות ומחשבות. כל כך
מזמזם לי בראש, שכל השאר נשמע עמום יותר. אין יותר ריכוז, אין
עניין, יש רק זמזום כזה, בראש, ממש בין שתי האוזניים, מתעצם אם
אני עוצמת את העיניים, ומנסה לתת לו פשר, צליל אחר.
גם אחרי שהמילים כבר נמחקו והמחשב כבוי, נותרים להם משפטים
צרובים על הרשתית, גורמים לכך שהזמזום הזה יגלוש במורד הגרון,
יעבור את בית החזה בצניחה קרה ויתמקם בבטן, בשיפוליה, מזמזם
ולוחץ.
ואז אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו, להרגיע אותו, שלא
ישתולל, שלא ילחץ כל כך שיתחיל לכאוב.

מסתובבת. מתיישבת, וקמה, ושוב. וכל הזמן בבטן, אגרוף לוחץ.
קליק. אולי תהיה פה.
קליק. אתה לא.
פותחת עוד דף, משרבטת שורות, שורות, פסקאות מקרטעות. מוחקת,
חוזרת וכותבת.
ומוחקת. תקועה.
קליק. אתה מופיע. "שלום לך". אני נרגשת, האגרוף הופך כוורת,
הזמזום מתחזק.
"שלום שלום". אני עונה, צפייה דרוכה. אולי תציל אותי? אולי
תאמר דבר מה, והסכר יפתח,
או יותר טוב, תרחם עלי, תערסל אותי במילות נחמה חמימות... תחבק
אותי וירטואלית, כמו שאתה יודע כל כך טוב.
ואתה, שד קטן, משולחנך הרחב, (בטח אתה עם הרגלים למעלה, שלובות
בנון-שלנטיות כזו) שולח בי חיצי-תיגר ומגביר את הזמזום.
"מה כתבת?"
אני בלחץ. כמו תלמיד סורר שנתפס, אני באקט הגנתי אפוף רחמים
עצמיים :"א... אני לא, אני תקועה, הכל סתם..." - מגמגמת ויודעת
מה אתה רוצה. מרגישה .
"תחליטי, תהיי האלוהים בסיפור שלך". אתה חד וחלק. נחרץ.
"תגדירי. זמן, לבוש, אקט. מי מנצח? "
מצוין, אני הרי טובה כל כך בלעשות מה שאומרים לי.
"איי אם יור מאסטר, ביץ. יו וויל אוביי אול מיי קומנדס". משפט
מוחץ, שנון, בדיחה? -
זו הייתה התגובה שלך, למשפט הכלבלב הנטוש שלי. רק חסר שוט וקצת
עור שחור צמוד לגוף והתמונה מושלמת.
הזמזום גובר... בטח, אני הבנתי את הבדיחה. אבל יש בה קצת אמת,
קלישאה או לא.
ושוב אתה צף מול עיני, יושב שם בחושך, פנים מוארים באור כחלחל
מהמסך, חיוך מתגרה צובט בקצות פיך. בוא נראה אותה. בוא נפעיל.
יש פה פוטנציאל משחק.
אתה מודה בתחושת הכוח שזה נותן לך, מודה באוזניי.
ואני יודעת שזה גורם לך ריגוש, הרי גם בזה הודית.


Oh, hell, הרי דיברנו גם על דברים יותר מביכים. איכשהו, המילים
שלך, כתובות או הגויות, מול עיני או באוזניי, משחררות אצלי
משהו וזה מפחיד.
וזה מדגדג. ואני לא מצליחה למחוק תמונה שלך, בדמיוני המחומם,
המחורמן, שלך - יושב שם בכסא ההוא, קורא אותי ומת לקרוע אותי.
וכמה שאדחיק ואתעלם, זה מזמזם לי שם למטה. ואני רואה אותך יושב
שם, אולי יד במכנסיים, אולי לא. אולי נוגע, אולי לא.
יושב ומחייך לעצמך, מנסה אותי, מושך... ואני מריונטה.

אני נזכרת בשם של המשרד שלך ומחפשת את הכתובת.
זורמת בתנועה העייפה באחר צהרים חנוק, לאזור התעשייה המתקדמת,
ממלכת הייטק עטורה זכוכית ופלדה.
במגדל ירקרק, מרובה קומות ומראות, אני עולה במעלית, בוחנת את
עצמי במראה.
אין לי מושג מה בדיוק אני הולכת לעשות, אבל הזמזום בבטן משגע
אותי. אתה רוצה? תקבל.
"שלום". קולי נבלע במנגינה רכה שנוטפת מהקירות. ילדה חיננית
מלכסנת אלי מבט שואל.
"אפשר לעזור?"
"ליריקס-אנד-קו?" אני שואלת, והיא מצביעה ישר, לעבר פרוזדור
מואר.
אני עוברת על הדלתות, והנה שלך. מזכירה שחרחורת מציצה אלי מתוך
קוביה לא רחוק משם.
"קבעת פגישה?" היא מדגישה, ואני, באומץ לא מוסבר, עונה
בקרירות: "הוא מחכה לי". ופותחת את הדלת.

אימא שלי תמיד מספרת, שכשהביאה אותי בפעם הראשונה לגן, סקרתי
את החדר במבט פנורמי, מרוכז. התמקדתי על המטרה ופעלתי.
היה שם ילד אחד, על סוס נדנדה.
האגדה מספרת, שניגשתי אליו, והכרזתי: "זה-שלי!". ובלי ניד
עפעף, תפסתי בחולצתו והעפתי אותו משם.
אחר כך, עליתי על הסוס ורכבתי לי קדימה ואחורה, לא מודעת לכך
שהיא כבר הולכת וכל פאניקת היום-הראשון-בגן, הייתה כלא הייתה.
תמיד חייכתי כשהייתה מספרת את זה. שנים שלא נהגתי כך, בכזה דחף
כוחני. מזמן כבר אין בי כוח ולאחרונה כבר לא בא לי לחייך.
אבל כשפסעתי לתוך המשרד שלך, חייכתי.
אתה כמעט נפלת מהכיסא, בעצם.
לזכותך יאמר, שהתעשתת מהר. חוץ מזה, הבנת שזו אני.
"נו נו, אכן הפתעה מעניינת" אמרת, מנסה לשוות לקולך נימה
משועשעת. הרגשתי שנלחצת קצת. זה נתן לי כוח.
"חשבתי שתשמח" אמרתי, מנסה להתעלם מהזמזום הזה בבטן. הולך
ומתגבר.
התקרבתי לשולחן, מגלה את המחשב פתוח וגם את הרוכסן שלך.
"ככה זה תמיד, תגיד, או שרק אני זכיתי?" אני שואלת, מביטה בך,
מבט ארוך, איטי, מכוון.
אתה לא מתבלבל כל כך מהר, אני רואה. אבל ראיתי שרעדו לך קצת
הידיים, כשרכסת את המכנסיים, לאט, מחזיר לי מבט.

"ככה זה כשמשחקים באש, ילד" אני לוחשת, מותחת חיוך דק על
שפתי.
אני רואה אותך בולע. למרות המזגן, אגל זיעה קטנטן נוצץ ברקתך.
לא הצעת לי לשבת, אבל אני לא מחכה.
עור שחור אמרנו? ורך.
תמיד רציתי לשבת בכסא כזה, במשרד כזה. אתה מגחך ומתיישב על
השולחן, קרוב אלי.
ופתאום אני מרגישה את זה. החום מתפשט מהזמזום המקומי, שם
בשיפולי הבטן, עולה למעלה, תופס לי בגרון.
אני מציצה אליך, מביט בי מבין השערות השחורות שנופלות לך על
העיניים ומנחשת את הקרב הפנימי שאתה מנהל שם, מאחוריהן.
אני מתרוממת מהכסא, קרובה אליך והפנים שלנו קרובות , אני
מרגישה את הבל פיך. יש לך ריח של קפה.
פתאום אתה תופס לי את היד ומצמיד אותי.
"למה באת לפה?" ,אתה שואל והדופק שלך עולה ואני מרימה קצת את
הראש, מטה אותו הצידה וקובעת בשקט: "אתה רוצה את זה" .
"בטח שאני רוצה את זה. אני כל הזמן חושב על זה. אבל לא ככה".
"לא?"
אני מנסה לנוע לכיוון הדלת, מעין תנועה של לא-רוצה-לא-צריך,
מודעת לגוף שלך וליד שעדיין אוחזת בשלי, מתהדקת יותר.
"אה אה אה... לא כל כך מהר" פתאום תפסת אומץ. ההחלטה נפלה.
אנחנו מסתובבים לאט, במעגל צמוד וקטן ואז אני הודפת אותך לכסא.
אתה נותן לעצמך ליפול, מופתע.
"תוריד את החולצה" אני פוקדת. אתה מביט בי בשאלה, ואז אני
אומרת-"איי אם יור מיסטרס, דוג. אנד נאו יו וויל אוביי אול מיי
קומנדס".  
רק בשביל החיוך הזה היה שווה לי לבוא. והחיוך מלווה בתנועה חדה
שלך והחולצה נקרעת ואתה מקיף בזרועותיך את מותניי ומקרב אותי
אליך.
הזמזום הופך נעים, החום מתפשט אל בין רגלי. אני מתיישבת.
מרגישה אותך, מתקשה לעומתי. וכמו שני מיתרים מתוחים ששוחררו זה
אל זה אנחנו נכרכים, מתנשמים ,נלפתים ונוגעים -
"קום".  
אני עוצרת, מסדירה נשימה. אתה מתנשף, אבל מציית.
אני נעמדת, מתפשטת מולך, רק תחתונים וחזייה, מודעת לגוף שלי
ולמבט שלך, אישונים מתרחבים, הנחיריים קצת רוטטים, הנשימה כבדה
והמבט הזה מתפעל, ואני נרגעת מזדקפת, סקסית וחזקה.
ואז אני מתקרבת ומפשיטה אותך מהג'ינס, כפתור אחר כפתור ובכל
תנועה קטנה כזו, אתה נע קצת קדימה עם האגן ומתחת, תחתונים
מתוחים.
"איז איט א גאן אין יור פוקט, אור יו 'ר ג'סט הפי טו סי מי?"
אני צוחקת ואתה נשבר, במין נהמה חנוקה לופת אותי, ונופל. שכחת,
אבל מכנסיים מופשלים לא ממש עוזרים לזוז .
"זה טוב שאתה כבר על הברכיים" אני קובעת, נעמדת מעליך. אתה
מביט בי, מרים ידיים ומקרב אותי עוד. נושם אותי, מריח, את הרעב
שלי, את החום. בטח אתה מצליח גם לשמוע את הזמזום.
"אני רוצה אותך" אתה ממלמל שם, בין רגלי, "תני לי לקחת" אתה
מבקש.
"אני יודע שאת רוצה. אני יודע את זה מהרגע שהתחלנו לדבר. אני
מרגיש את זה בכל מילה שלך, בכל משפט. ואני בטוח שאת מחכה כבר
הרבה זמן. ובאת אלי, בלי הצגות, בלי משחקים. אז הנה, אני פה.
אם לא אני, אז קחי את".
ואני רואה אותך, מתכופף ונחלץ מהג'ינס ומהתחתונים, מתרומם
ונעמד מולי ערום וזקוף.
ושם, על השטיח, אני לוקחת. חם לי, ונעים לי וכשזה נגמר, נדמה
לי גם שכל המשרד שמע.