צלצול הטלפון מתפוצץ לי לתוך האוזן.
באפלה, בחדר החנוק, חסר החלונות, מגששת אל השפופרת ונוהמת -
"כן?"
-"צריכים אותך למטה" אומר קול עייף. מנתקת. הספרות בשעון
זוהרות בטורקיז, מתגבשות לאיטן לצורות מוכרות. 4:42. בוקר
טוב.
מדליקה נורה מעל הראש, מתיישבת בכבדות, נועלת נעליים. - את
רצית, את בחרת, בלי תלונות - מדקלמת בראש. יה, רייט - עונה
לעצמי.
הניאון בפרוזדורים הולם באישוני. גוש תלתלים עייף עיניים מגיש
לי תיק - "הכל בפנים".
ניגשת. בחור על המיטה, מבוכה בעיניו, נאנק. מקשיבה, נוגעת,
מפעילה לאט, כל כך לאט, את שיירי תאי האפורים... ואל הדלפק,
משרבטת הוראות. "מה התאריך היום?"
ופתאום נזכרת. לפני יומיים הייתי בת שלושים ושתיים. היומולדת
הכי עייף שלי בעשור האחרון. סתם, עוד יום אחרי עשרים-ושש-רצוף,
סידורים של שבוע שעבר שלא מספיקה גם השבוע... צלצול מאימא,
שעתיים תנומה גנובה על הספה בסלון, קמה עייפה יותר והודעה
מדובי, שמבטל לי בפעם האלף."כן, אני מבינה, לא אני לא כועסת,
בטח, בפעם הבאה"...
אחרי חצי בקבוק יין כבר לא מרגישה את הטעם המר, המוכר, של
האכזבה. דה יוז'ואל.
הופ - הופ - טרללה, גדלתי בשנה.
-"דווקא בתג את נראית חמודה" - הבחור על המיטה מחזיר אותי
להווה. מבט לחלון שמולי מאשר: השתקפות הצמה המופרעת שלי, קצוות
בורחים... חייכתי עקום. אפור בחלון. עוד לא בוקר, אין לי כוח
להיות נחמדה. - "בכלל, יותר יפה לך פזור" - הוא לא מתייאש.
זורקת
- "תודה" ונאנחת, "תחזור לביקורת בעוד שבוע ואפילו קודם אם
תרגיש לא טוב."
"ואת תהיי?" כן, כן - איי פרקטיקלי ליב היר, מהרהרת...
האפור מתבהר, העולם מתעורר. העולם הנורמאלי, שבחוץ. אחרי הרבה
מים קרים על הפנים וכוס קפה פושר, אני ערה, פחות או יותר.
מתרוצצת, מסיימת עניינים. לצאת לצאת לצאת כבר החוצה, לשמש.
לאוטו המשתעל שלי.
המוסכניק נואם לי תמיד: "בשבילך, אוטו זה כמו הביפנוכו של
הבנאדם. שסתומים, צינורות - רק פה נוזל שמן, לא דם". מחייכת,
נותנת גז. נדלק.
בבית, מקלחת רותחת. עושה רשימה בראש, כמו תמיד בימים של אחרי
יומולדת: ממחר אני ביצ'ית מגעילה, לא מתרככת, כלום. שדובי ילך
להזדיין. הבחור- על - המיטה צף מול עיני, חיוך בעיניו הנבוכות.
חם לי בבטן. מסתבנת חזק, כדי לא להרגיש. כבר לא נוגעת בעצמי
לפני השינה, נרדמת גם ככה.
זה נוח, העייפות הזו, מסכמת. אין לי כוח. לא להרגיש, לא לחשוב.
הקהות המוכרת, של הלבד שלי, כבר חלק ממני. יש רק עיקצוץ, לא
תחושה באמת. בניתי חומת-חוסר-שינה איתנה.
למחרת, עוד יום ארוך, הבוס עצבני בביקור, אנשים חסרי סבלנות,
כאבים, צעקות, ליכלוך, דם, טפסים, מתרוצצת, מכונה קטנה, מונעת
מכוח האינרציה. ושוב בבית, נרדמת על הספר. דף מקומט משאיר לי
"פנס" לאורך הלחי. ככה. בגיל שלושים ושתיים ויומיים.
יום-רודף-לילה-רודף-יום. וכל מה שאני רוצה זה לישון.
וכל מה שאני רוצה זה להתעורר.
ושיהיה לי בחור במיטה. אצלי. איתי. לא מתחת לניאונים, לא כשאני
צפרדע בירוק מקומט, עם צמה מפורקת ועיניים מסמורטטות. רוצה
לדעת שמישהו מחכה לי, מקשיב בלי להיבהל לסיפורים, מישהו שילטף
לי את הראש ויצחק מהבדיחות המקבריות. שייקח אותי בשבת אחת
פנויה, סתם ככה, לטיול בצפון. שיופיע באמצע היום עם פרח מאחורי
האוזן וינשק אותי לפני כולם. שידעו שיש לי חיים. שאני אדע שיש
לי חיים...

מתעוררת פתאום. הטורקיז מכריז 5:15 . יש לי עוד חצי שעה לישון.