חיכיתי לו בבית הקפה שבפינת הרחוב. רועדת כולי, כשסערת רגשות
מתחוללת בתוכי. זה עומד להיגמר, ניסיתי לעודד את עצמי. חתימה
אחת, והכל נגמר, ואת לא תצטרכי יותר לעבור את מה שאת עוברת כל
יום, כל היום. אבל כמו תמיד, ברגעים כאלה, ישנם רגשות מעורבים.
קשה מאוד לסגור תקופה כה משמעותית בחיים בהינף עט. אך בתוך
ליבי, הייתי שלמה עם ההחלטה והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף.
הבטתי בשעון. השעה היתה כבר 16:48. הקדמתי, קבעתי איתו
ב-17:00. עכשיו, כשאני חושבת על זה, אולי הגעתי מוקדם כי פחדתי
שאני אתחרט ואשאר בבית...
ופתאום- דלת בית הקפה נפתחה. אך זה לא היה מי שציפיתי לו, אלא
הוא. הוא- שגרם לכל הרע שעברתי. הוא- ששינה את חיי מקצה
לקצה. הוא- שכל כך סבלתי בגללו.
אך כשראיתי אותו, משום מה- היה קשה לי לחשוב על כל הרע. כל מה
שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע הוא שאני כל כך רוצה שהוא יבוא,
ייתן לי יד ויבקש סליחה אמיתית וכנה, מכל הלב. אך זה נראה לי
כמו סתם פנטזיה, כי למה שיעשה זאת? לגמרי לא אכפת לו ממני.
אבל הוא עשה את זה. הוא התיישב לידי, החזיק לי את היד ואמר: את
לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה אני מצטער. אני לא מצליח להכניס
למילים בכלל עד כמה אני מצטער. אני מצטער. אני מצטער. אני
מצטער! את חייבת לסלוח לי, בבקשה...
הסתכלתי עליו. הוא ישב שם כמו כלבלב מסכן. רציתי לסלוח לו...
כל כך רציתי לסלוח לו. אבל משהו בי לא נתן לי. משהו בי הזכיר
לי שוב ושוב את כל הבגידות, את המכות, את האיומים, ההשפלות
המילוליות והפיזיות. כמו גמד קטן שישב לי על הכתף ולחש לי
באוזן- אל תתני לו שוב לנצח, שלא תעזי לחזור על הטעות הזו,
ותמונות רבות רצות לי בראש, תמונות של סבל וכאב, פלאשבקים
מהתקופה שכל כך רציתי לסגור.
ולא הצלחתי.
כי אחרי שנותנים לבן אדם כל כך הרבה הזדמנויות, וכל מה שמקבלים
חזרה זה רק יריקות בפנים, אחת אחרי השניה, אי אפשר לסלוח. הלב
לא מוכן לכך.
אבל למרות שלא סלחתי לו, שמחתי שהוא התנצל. שמחתי שהיה לי את
הכוח הזה, היתרון הזה עליו, אחרי כל מה שהוא עשה לי.
ואז האיש שציפיתי לו הגיע. עורך הדין שלי, עם מסמכי הגירושים.
ויותר לא היו לי רגשות מעורבים. ואז ידעתי, שזה בדיוק מה שאני
צריכה לעשות. זה היה הדבר הנכון...
חתמתי על המסמך. בחתימה זו, חתמתי גם תקופה קשה מאוד בחיי.
והשתחררתי. והפעם לנצח...