הכל התחיל היום, ב-12 בבוקר. היתה רכבת לעזריאלי ב-12:48.
החלטתי שאם אני אתלבש ואקום ואתארגן ואצא ואנעל את הבית אז אני
גם אוכל להיות חזקה מספיק בשביל להגיע לתחנה. אבל זה לא
הספיק.
צעדתי בערך 30 מטר לפני שעצרתי, בלמתי, תחושה שאני לא יכולה
לעשות את זה, לא יכולה להגיע עד לתחנה ואז ליסוע לעזריאלי. וזה
לא היה עניין של חשק. עירוב של תחושת בטן (אינסטינקט נשי? מי
יודע) ויאוש .
איפהשהו אני מרגישה כאילו החיים שלי מתנגנים כמו פסנתר. עולים
ויורדים, צורבים אותך בעצב ונוגעים במקומות שלא ידעת שיש. אני
נקרעת כך לאט, מנסה לאחות עם דמעות וכלום לא עוזר... להיות מה
שרוצים, להישאר נאמנה לעצמי, למצוא את הגבול בין בריחה
למציאות.
ואז הגיטרה מגיעה. והיא פשוט מלאה וממלאת, מנגנת אותי,
בשבילי... והיא לא כאן, כמוני. לא כאן איתכם, אלא אי שם
בחלומות שלי, וכל פעם שאני נוחתת בחזרה... מונחתת . מתרסקת.
שותקת.
ואני צריכה לדעת כי כמו סרט ישן, אני בלופ הזה איתך, מכוונת את
צעדיי, מתכווננת מחדש ומשהו בו מזוייף, צלילים לא נכונים
שמצטרפים למנגינה חסרת מקצב. אף אחד לא שומע, אף אחד לא רוצה.
אני מתחלקת ומתחלקת ורוצה שלך מכולם יהיה אכפת מספיק בשביל
לבוא ולכפות עלי את העזרה שלך בלי מעורבות אישית. להסתכל לי
בעיניים כמו ילדה גדולה אני- ולדבר איתי איתי. עם הילדה
הקטנה שלך שאינך מכירה.