היא באה ודיברה איתי קצת, כמו שהיא נהגה לעשות עם כולם. שיח
פשוט של מה-בכך, כביבול דברים ברומו של עולם, ניתוח פילוסופי
שלא מכבד נמלה, העיקר להגניב פה רגע ולהרוויח שם עשרים שניות.
והנה אני מצאתי עצמי ממלמלת מילה וחצי מילה על תכניות השבוע
שלי ופתאום מבלי משים - מחייכת אותו חיוך מזויף שנסוך היה על
פניה תמיד, חושפת שיניים העיקר שתלך, במתיקות עם טעם לוואי
גדול משל אספרטיים.
אם הייתי יכולה הייתי סוגרת עצמי בחצי המלבן עם השולחן והעט
שתמיד הלך לאיבוד, כל היום, אפילו הנוף המקסים של לבנה מרקיבה
מהבניין ממול לא ניחם אותי יותר. רק לצאת לארוחת הצהריים,
למשוך את הדקות האחרונות של ההפסקה, ולחזור... לסגור עצמי עם
וילון, עם קיר בטון, העיקר לא לחייך לפני הצביעות.
שהרי אף אחד במשרד הזה לא היה חשוב באמת. כביכול קריירה,
כביכול עבודה שלא סובלת דיחוי, כביכול אנשים. התעסקות בלתי
פוסקת בדברים תפלים וחסרי כל גרעין, חלומות שהלכו לאיבוד
וננעלו בשערי אבדון השתיקה, ופרשה יומית של דברי רכיל.
צלצול של טלפון והדמיון פועל להקדים שיעמום טרוף שיגעון. מי
מתקשר ולמה ואני לא יותר טובה מכל השאר ברגעים אלה.
קריאת פליאה ושאר קולות של הלם, ניתוק של טלפון וליחשוש חרישי
של מספר דקות ארוכות.
ושוב שקט. קולות של משרד.
קמה מסתובבת יושבת. ממציאה לעצמי בעיות ופותרת אותן. חושבת על
החלום שהיה לי בלילה, על המיטה, על הבית. העיסוי שהייתי צריכה
ואינו.
גלויה מצהיבה עם נוף טרופי קסום תלויה בנעץ על פיסת הקיר. ואני
בתוכה, מהדקת מעט חצאית קש, מסדרת משקפי שמש, צוחקת צחוק בטעם
קוקוס. ומשם מפליגה בים כחול של חיוכים, רוקדת לצלילי מוזיקה
קצבית על סיפון מעץ מהודר, נופלת על מיטה רכה בעייפות בריח
בושם.
והנה אני מוצאת עצמי מטיילת במדבר שלי, שמיכות-שמיכות של חול
אינסופי מכל עבריי, גרגרים חומים כהים עוטפים את רגליי, אני
נופלת. זוחלת על הארץ בחיפוש אחר חלב עמיד, צליל הכפית הנופלת
מעיר אותי מהזיה דמיונית, מהופנטת בבהייה חוזרת בנוזל המסתחרר
בספל. קפה בטעם משרד.