<מוקדש לאדם מיוחד, שאתו למדתי להרגיש, שלאהוב זה לא תמיד
להתאהב. ולהתאהב זה להפוך אותי לאלה של עצמי. אחרת, עדיף
לעזוב. זה נשמע מתנשא וצודק. אבל בעצם חכם>.

הדימעה. שנשברת לאלפי חתיכות. אני עצמי העבר שלי. ואתה וכל
נגיעה, רדופה בשקט טהור, שלנו, עטוף ומנותק בלעדינו מהעולם.

  ועכשיו ללכת. ללבוש עוד פנים, עוד בעיטה, עוד זריקה בלב.
עוד דם.
       והפחד מהנצח שלא יגיע.

ומה אם לא יגיע אף אחד אחר? לאן עכשיו? ולא נראה לי בכלל
שאיכפת לו.
  והמשפט הזה: "אין חלק בך שאני לא אוהב". מה איתו?
    אתה אומר שאתה כבר לא נמשך אלי. בסדר. כבר אין לי מושג.

 ידידים עכשיו? לאן? מאיפה? מה אני אגיד שאני אביט ביד שלך
מתרוממת שוב על מישהו(י) אחרת?
   האם יהיו משחקים. לאיפה כל זה מושלך? מה יקרה? ויש בי את
הלבטים שזה לא היה המעשה הנכון.
      בכל מקרה המעשה לא יצא כמו הכוונה. הכוונה הייתה לומר,
שיש לך צ'אנס, שתשיג אותו.
        אבל יצא. ידידים. זה לא היה מגיע לי. התכוונתי תשיג
אותי. יצא לי, אני כבר לא אתך ויהיה אתך.
   אבל אני כן רוצה אותך.

את המילים. השיחות הארוכות. הטירוף. הליטופים הנדירים הללו.
מבטים מושפלים. הצחוק מטורף של לפנות בוקר. ההתמכרות השקטה,
דומעת, לוהטת לקול שלך.
להתפרק למולך, בזרועות שיכולות לעטוף אותי מהכאב. את כל זה
זרקתי, האם זה היה נכון? האם היית זורק אותי גם ככה?


  בכלל יש עוד סיכוי? עכשיו אני שלווה ושקטה יותר עם עצמי?
חזקה יותר?

מה אתה מסתיר? מה אתה לא אומר? או אולי אמרת הכל. אתה פשוט לא
רוצה אותי.

 אני רוצה אותך. אבל לא ככה. אפילו ספגטי לא הספקתי לבשל לך.
  כל כך קצר. קצר מדי. עדיין יש בי רגש ומשיכה.