כאשר באה השיכחה. נוחתת בעורמה. משתקת.  
כאשר אינני אני, אובד, אבוד, נבוך.
מחפש נואשות דרך לבטא את רגשותי כלפייך במילים
ולא מוצא, גם לא אות.
מדבר אלייך בליבי, צועק במחשבותי,
מקווה שאזנייך רגישות לקלוט.

הביני אותי,
אני יודע שעלי גם להבין אותך.

אולי לא תמיד נתתי את כל לבי אלייך
אולי לא תמיד הקשבתי בתשומת לב
אולי לא תמיד הרגשתי את מצוקותייך
אך תמיד אהבתיך בכל לבי.


אולי הייתי שקוע בעצמי יתר על המידה.
אולי חלמתי על עולמות אחרים - רחוקים ממך.
רחקתי ממך.
אולי ידעתי מאוד את מקורות הקשר אתך
אך לא ידעתי על מה להצביע בדיוק,
אולי לא התאמצתי מספיק כדי לרצות.
אך תמיד בכל לבי אהבתיך.

אולי הממד הזה, מבלבל את חושי.
אולי הסרט הזה הופך והופך בשפיותי
וכה קשה לי להבין על מה להצביע בדיוק.
אך תמיד אהבתיך,
גם אם לא היה על מה להצביע, או שהייתי כה נבוך.

כנראה שיש משהו שמעבר לתסריט הזה
שהוא מעבר למה שנדמה לנו שאנחנו רואים,שומעים,חווים.
שנינו יודעים שזה יתכן.
ואני אומר לך - אני נבוך, לפעמים בוש במשחקי עם עצמי, איתך.
אך, יודע אני מהמקום הודאי מכל
שאני אוהב אותך יותר מכל
יותר מכל: אולי וספק ויתכן,
מעבר לכל מה שהגיון כלשהו יכול לקלוט,להגיין לפרש.

יתכן שזה קשר "אלכימי" שלעולם אינו ניתק.
קשר חזק, מעין "מיסטיקה רומאנטית",
אולי משהו שאנחנו מכנים "נצח" .

אוהב אותך, חולם אותך,
גם כאשר הדבר הזה שנקרא "גוף", כבר לא קיים יותר.
אולי זהו נצח?
קשר אלכימי  שאינו קשור בזמן, במרחב, בצורה ובמקום???

משהו שאיננו זוכרים כעת.
שכחנו.
אולי.