כבר שנה, עוד שבוע זה יהיה בדיוק שנה, שנה שנראית כמו שלוש
שנים, שנה שנראית כמו נצח, שנה אני יודעת ושנה אני שותקת.
אולי לטובתי, אולי לטובתם, אולי לטובתו ואולי סתם כי אני
פחדנית.
כבר חצי שנה אני חושבת על כמה אני אנוכית, איך יכולתי להתחתן
איתו לפני חצי שנה שכבר ידעתי על זה חצי שנה קודם, איך לא
סיפרתי לו, אם הייתי מספרת לו הוא לא היה מתחתן איתי? הוא היה,
אני בטוחה, כמעט בטוחה.
אולי פשוט לא יכולתי לקחת את הסיכון שהוא יעזוב אותי, אולי
החיוך הזה שלו שגורם לי להתנפל עליו הוא זה שעצר אותי.
אני אוהבת אותו כל כך, אי אפשר אפילו לתאר את זה במילים, רק
להרגיש את החום הזה בלב כל פעם שאני רק חושבת עליו.
חשבתי לספר לו, לפחות לו, כל כך הרבה פעמים אבל תמיד בסוף
שתקתי. אני מפחדת שמשהו ישתנה ביננו וברור שמשהו ישתנה.
ואיך מספרים בכלל? יש לזה חוקים? לאט או מהר? לספר הכל או
להשאיר פרטים בצד? איך?
הוא כל כך יפה, כל כך עדין, כל כך חכם, כל כך מושלם אך כל כך
פגיע, העיניים שלו מסגירות את כל זה, כשהוא מסתכל עלי  אני
נמסה, מספרת לו הכל, כמעט, הכל חוץ מזה.
אני חושבת על זה רק בלילה, כשהוא ישן, אם אני אחשוב על זה ביום
הוא יראה אותי ויגלה. עכשיו הוא ישן, היד שלו על הבטן החשופה
שלי, כמו שאני אוהבת שהוא עושה, היד שלו חמה ומעבירה לי זרם
מרגיע, כזה שרק לו יש. אני מסתכלת עליו ומנשקת אותו ברכות.
הוא מתעורר, פוקח את העיניים הירוקות שלו ומרים את ראשו.
"למה את לא ישנה יפה שלי?" הוא שואל כמעט בלחש.
"אתה כל כך יפה כשאתה רק מתעורר, כמו מלאך" אני עונה לו.
"לפעמים אני דואג לך, לפעמים נראה שאת מסתירה ממני משהו" הוא
אומר ושם את ראשו על הכתף שלי. אני מלטפת אותו, הוא קורא אותי
כמו ספר, היחיד שמצליח, תמיד הצליח.
"אין מה לדאוג" שיקרתי וחייכתי אליו "תחזור לישון".
הוא נישק אותי, לא רציתי לעזוב את שפתיו.

כבר שנה, היום בדיוק שנה, שנה שנראית כמו נצח, שנה שאני יודעת
ושנה שאני שותקת, היום זה ישתנה.
ישבתי במשרד שלי, עיתונאית צעירה שנגמר לה על מה לכתוב,
עיתונאית שכבר שנה מצליחה פחות ופחות להעלות חיוך על פני
קוראיה. עיתונאית בבוקר וסטודנטית לעיצוב אחרי הצהריים, כל מה
שתמיד רציתי.
יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, רוב הזמן הראש שלי לא שם.
ישבתי וניסיתי לסיים כתבת ביקורת על סרט שראיתי בחצי עין. זה
היה סרט קומדיה על זוג שנשוי כבר 40 שנה. כולם צחקו, אני
בכיתי.
את הטלפון שצילצל לידי בקושי שמעתי, הייתי שקועה במחשבות, יד
נגעה בכתפי ומסרה לי את השפורפרת "זה בשבילך".
כעבור דקה בערך הנחתי את השפורפרת וחצי שעה מאוחר יותר הייתי
בבית החולים. רצתי במסדרון הארוך ולא האמנתי שאני שם והוא
במיטת בית החולים, מחוסר הכרה. פחדתי, כל כך פחדתי. אני לא
יכולה לאבד אותו, אני פשוט לא יכולה.
כשנכנסתי לחדרו פרצתי בבכי, העיניים שלו נפקחו והאירו את פניו
החיוורות והחבולות. הוא חייך, לא האמנתי שהוא יכול לחייך
עכשיו.
"הוא בסדר" נכנס הרופא ואמר "הוא היה מעורב בתאונת דרכים אבל
הוא נפגע קל מאוד, היה לו הרבה מזל, יש לו רק כמה שריטות
וסימנים כחולים, לא רציני".
נשקתי לו. הרופא יצא.
הוא שכב שם, כל כך רגוע, כל כך מושלם.
אחרי שעתיים חזרנו הביתה. היו לי הזמנות למסעדה בערב, עכשיו
ביטלתי אותן.
"אני מצטער שהבהלתי אותך מתוקה" אמר לי כשאכלנו ארוחת ערב בבית
במקום במסעדה. לא האמנתי שהוא אומר את זה, הוא יותר מידי
מושלם.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי באומץ.
"על מה אישתי" אמר במין רציניות מאולצת.
סיפרתי לו, הכל. על הסרטן, על השנה האחרונה של הטיפולים, על
הפחדים שלי, על ההתלבטויות שלי אם לספר או לא. סיפרתי לו
שחשבתי היום שאני מאבדת אותו וזה גרם לי להבין שאני חייבת לספר
לו.
ביקשתי שלא יכעס עלי.
הוא לא אמר כלום, רק קם אלי, נישק את ידי ולאחר מכן את שפתי,
חיבק אותי ורק אז דיבר "אני לא כועס, אני אוהב אותך ואני מצטער
שלא גיליתי את זה קודם".
בכיתי, הוא ניגב את דמעותי וחיבק אותי.
אני חושבת שבאותו רגע הוא הבין את כל השינויים שקרו לי בשנה
האחרונה, הוא הביט בי וחייך. הוא הבטיח שמעכשיו הוא יבוא איתי
לכל הטיפולים, הוא הבטיח שננצח את זה, ביחד. האמנתי לו, בפעם
הראשונה בשנה האחרונה האמנתי. בפעם הראשונה בשנה האחרונה ישנתי
לילה שלם. כבר לא פחדתי.

כבר שנה, בדיוק שנה, שנה שנראת כמו נצח, שנה שאני יודעת ושנה
ששתקתי, שנה מיותרת, שנה מבוזבזת, שנה של בכי מיותר ודאגה
מיותרת, שנה שלא הייתי חוזרת עליה לעולם.