לו הייתם רואים אותי הולך ברחוב עכשיו, לא הייתם חושבים שאני
אלא נער רגיל כבן 16.
רוב הסיכויים הם, שהייתם צודקים. לעולם הייתי וכנראה לעולם
אהיה רגיל. מנער רגיל אהפוך לגבר רגיל ולקשיש רגיל ולאחר מכן
למת רגיל.
לא משנה כמה אנסה לשנות את דרכיי ומראי ומנהגיי ומלבושיי,
לעולם, לעולם אהיה רגיל.
כל חלק בגופי חורר אינספור פעמים, כל צבע אפשרי עבר על שיערי
וכל סגנון לבוש אפשרי עבר בארוני. ולא משנה כמה מקורי הייתי,
או לפחות כמה שחשבתי שהייתי מקורי, תמיד ראיתי מישהו לבוש
בדיוק כמוני, שומע בדיוק אותה מוזיקה כמוני ונראה בדיוק כמוני.
ובכל פעם שכזו, הייתי עורך סדר מחודש בארוני, בשיערי ובמעמד
הדיסקים שלי.

הכל התחיל בגיל 13. כל הבנים בכיתה עשו בר מצווה גדולה כזו,
עלו לתורה והזמינו את החברים הנבחרים שלהם, ותמיד הייתה מעין
תחרות כזו של את מי יזמין נער השמחה. אני החלטתי שאני לא נכנע
לתכתיבים חברתיים ודתיים שכאלה ולא ערכתי בר מצווה. אמא קיבלה
את זה טוב, אבא מחה קצת בהתחלה, אבל בהתחשב בעובדה שהיינו
דתיים בערך כמו חזיר צלוי, הכל עבר די בקלות.
כשיומולדת 13 שלי התקרבה, אנשים החלו לשאול אותי מה עם הבר
מצווה. לכשעניתי שאין אני מתכוון לערוך אחת, מבטי תמיהה ננעצו
בי תכופות ושאלות "למה?" מבולבלות עפו לאוויר ונענו במשיכת
כתפיים קלה.
האמת, נהניתי מכך. ואז החלטתי שלעולם לא אהיה רגיל יותר. עליי
להיות מיוחד.

הייתי הנער שלעולם משתנה, בשבוע שיא אחד, צבעתי את שיערי שבע
פעמים בצבעים שונים ועוד פעם אחת באחד משבעה הצבעים הקודמים.
לאחר כשנה, הכרתי את כל סוגי וסגנוני המוזיקה הקיימים בעולם.
הכרתי את רוב הלהקות, הזמרים וכלי הנגינה בעולם.
הסתובבתי עם כל הקבוצות החברתיות הקיימות ואף עם ליאוניד, אב
הבית של הבית ספר בשלב מסויים. דבר שאמנם ייחד אותי לזמן מה,
אבל כשליאוניד החל להביא בקבוקי וודקה לבית ספר ושיתף בהם גם
תלמידים אחרים, פתאום לא נראיתי כל כך מיוחד.

הייתי הומו, הייתי בי, עישנתי סמים, שתיתי אלכוהול, התאפרתי,
גידלתי זקן, לבשתי חצאית, ניגנתי בגיטרה, בסקסופון ובכינור,
צרחתי שירי הבי מטאל ודקלמתי את שיריו של מאיר אריאל, ציירתי,
כתבתי, קיבלתי תעודת הצטיינות, קיבלתי אזהרה שלא אעלה כיתה.
עשיתי הכל, עברתי הכל, ניסיתי הכל. ודבר, דבר ממה שעשיתי לא
היה מיוחד, תמיד היה עוד מישהו שעשה אותו דבר בדיוק כמוני.
התייאשתי, וויתרתי.

ביום שבאתי לבית ספר לבוש בחולצת טריקו לבנה וג'ינס, כולם
הסתכלו בי במבטים תוהים. ליאוניד שאל אם הכל בסדר, משכתי
בכתפיים קלות והמשכתי ללכת. כשאורן בא אליי ושאל מה קרה, עליי
להודות שהופתעתי. לא דיברנו מאז אותה הפעם בה נישקתי את חברה
שלו באמצע החצר ואז הוא שלח חברים שלו להרביץ לי.
אמרתי לו שלא קרה כלום. הוא שאל למה אני לבוש ככה, שאלתי למה
לא. הוא אמר שהרסתי התערבות, אף אחד לא ניצח. לאחר עוד כמה
בירורים, גיליתי כי מדי שבוע נערכה התערבות שכללה כמעט את כל
הבי"ס, על איזה צבע שיער אלבש באיזה יום וכמה עגילים אענוד
ומדי פעם נוספו עוד קטגוריות. ההתערבויות הגיעו לסכומים די
גדולים, מסתבר, ומדי פעם אפילו השתתפו כמה מורים.

אז בעצם, אולי תטעו כשתעברו לידי ברחוב. אולי אני לא סתם עוד
נער רגיל.