ההתרוממות הראשונה שלי הייתה כמעט גם האחרונה שלי.
המסוק נאק, זעק, הצריח מיסביו עד כלות משמניהם.
אדי הדלק המוצת שטפו נחיריים ופה בטעם מערפל ומשכר.
הטלטלה היתה ארוכה, מאיימת, מצמיתה.
זוגות עיניים בקשו מענה, בהו אנה וכה ואל החשיכה שליחכה את
חלונות המסוק.  בני מעיים התקרקסו, הזדנקו, נדחסו משיפולי הבטן
אל מעלה הסרעפת והכריזו על הנפילה, על איבוד הגובה, באופן ברור
וחושי עד אימה. הציפור האימתנית, ציפור הפלדה ואם כל הסגסוגות
האחרות, ציפור נפשנו הנישנקת, נפלה את דרכה בעלטה העלומה אל
אמא אדמה המוכרת, הטובה.

ניצמדנו זה לזה. חיבקנו זה את זה. היה טוב, היה חם, היה נכון
ובמקום. זה היה בעיקר אמיתי. החרדה מאמתת רגעים כאלה. הבלהה,
בשניות המזוקקות הללו, יוצרת ונוצרת את האמת. אין מסכות, אין
תפקידים, אין מעמד ושררה. יש רק גוף אנושי ואישי המתכנס
ומתמוסס ומתבוסס בגוף האחר, שלצידו.

בעוד גל נצמד אל גופי השפוף, זרועו האחת סוככת את מרום גווי
והשניה מליטה את פניו, אני רואה בדמיוני את רפי הטייס - מפקד
הטייסת, נאבק על חיינו - על חייו, בעודו מערבל את הסטיק בידו
הימנית, מנסה לאלף בינה את הקולקטיב בידו השמאלית ומטיל את כל
כובד מרותו וגופו, באמצעות רגליו, על הדוושות הסוררות.

הרמת קולקטיב אחרונה לפני החבטה המתרגשת ובאה. אתנחתא מושהית
ורגעית, על גבי כרית האוויר הנדחס אל גחון המסוק, שניונת לפני
שכני-הנסע סופגים את כובד משקל היסעור בנסיון אחרון לבלום את
המסה הניטחת אל אמא אדמה.

והמכה.
והקריסה.
והחושך.
והשקט.
והחיים שאחרי. בעיקר החיים שאחרי.

ההתרוממות הראשונה שלי כמעט שהייתה גם האחרונה.