"עודד", קראתי כשאני מחיש את צעדי בעקבותיו, "עודד". הוא הסב
את פניו בעודו ממשיך ללכת ורק כשזיהה אותי עצר ופנה לעברי,
"היי, מה קורה"?
"זהו, שלא קורה הרבה", אמרתי כשאני מנסה למתן את קצב נשימתי.
"אתה הולך לשק"ם"? "כן. אתה בא"? הנהנתי. חשבתי שאני מבחין בצל
חיוך על שפתיו. חיוך של ידיעה. הגבות החיוורות והמסותתות שלו
התגבהו קלות כאומרות 'נו? אז יאללה'. התחלתי לצעוד, עיניי
מחפשות נמלים דימיוניות על גבי האספלט הסדוק, האפרפר. עודד צעד
לצידי ואני ריחפתי לצידו.

הייתי בן שמונה-עשרה וחסר כישורים בכל הנוגע לתקשורת בין-בנית
המבוססת על משיכה מינית. כן, עודד היה הבן הראשון שעשה לי את
זה.
'את זה', משמע את דפיקות הלב המואצות בכל פעם שחשבתי עליו, את
האדמימות החמימה בלחיי בכל פעם שדברתי איתו, את הנשימות
החפוזות בכל פעם שדמיינתי אותו שרוע לצידי.
בעודנו צועדים לכיוון השק"ם ניסיתי לנצור את הרגעים, את
הקירבה, את ההתרחשות, כדי שהקסם המופלא הזה ילווה אותי גם
כשעודד נפקד מעולמי.

בחזית מבנה השק"ם, מעבר לכביש, השתרעה חורשה קטנה ובה עצים
מדוללי צמרת. בין העצים ניצבו שולחנות מסופסלים עשויים עץ
מחורץ וכבד. חצינו את החורשה קרובים אחד אל השני, משוחחים
בחיישנות, מגשרים על מבוכות מובלעות, מטרידות. "רוצה סיגריה"?
עודד שאל כשהוא שולף מכיס החולצה חפיסת 'טיים'. "סיגריה?
הממ..." היבטתי בעיניו הבהירות שהוכהו באופל החורש, נשמתי
עמוק, הוצאתי את האויר במתינות ושמעתי את עצמי אומר, "בסדר,
אבל בוא נעשן כאן, בוא נשב קצת".

מעולם לא עישנתי ואף פעם גם לא התאהבתי, הבליחה המחשבה בראשי
בעוד עודד מצית סיגריה בין שפתיו, יונק, אוחז בשתי אצבעות
ומקרב אותה במתינות אל שפתיי הפסוקות לשאיפה ראשונה.
תמיד יש פעם ראשונה, אמרתי לעצמי, פעם ראשונה לעישון ופעם
ראשונה לאהבה.