ההארה לא הגיעה אחרי שעות ארוכות של חשיבה מאומצת; היא לא
הגיעה בעת צום ותענית, וגם לא תוך הקשבה להרצאתו של מורה
מלומד. המסקנה באה אלי מול שדה חרב, ביום סתיו סגרירי עם רוח
שהייתה מרקידה את צמרות העצים לו אלה היו נותרים במצב מאונך,
רק אני על הגבעה המשקיפה ולמטה הבולדוזר. והאורנים.
האורנים שכבו שבורים בקצה השדה, שורשיהם מזדקרים באוויר בצד
אחד וצמרות המחטים שמוטות על הקרקע. הבולדוזר היה עסוק בגרירה
של אחד העצים האחרונים, באמצעות כבל עבה, לאותה נקודת איסוף,
שם מן הסתם יוותר להירקב ככלי שאין חפץ בו. עץ אורן תמיר ובודד
הוסיף להתנועע ברוח, ליד מפלצת המתכת ושללה.
היה הכרח לעקור את העצים, שצמחו במקום ללא כל תכנון או היתר
עירוני בחוצפתם הרבה, כדי לבנות בתי דירות חדשים. שלטי פרסום
של סוכני נדל"ן עיטרו כבר את כל הגבעות מסביב. הרבה אנשים קיוו
להתפרנס מהעניין הזה. מובן שבנסיבות הללו לכמה עצים בודדים אין
חשיבות.
הבטתי בעץ האורן היחיד שעוד עמד נטוע, ותהיתי מה הוא חושב. האם
הוא מרגיש פחד מגורלו המתקרב? האם הוא כועס על עקירתם של
חבריו? העץ לא נראה כועס. הוא נראה אדיש.
וזה לא מובן, חשבתי לי. העצים האלה צמחו פה עשרות שנים, והנה
באים ועוקרים אותם כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן במקומם - והעץ
אדיש? מיליוני עצים כבר נפלו תחת גרזנם של חוטבי עצים וקבלנים
למיניהם, יערות שלמים נכרתו או עלו באש במלחמת חורמה מתמשכת
שאלה הם רק קורבנותיה האחרונים, ולעץ האורן הזה ממש לא אכפת,
מה? והם הרי בוודאי שונאים אותנו שנאת מוות. הייתם חושבים שעד
עכשיו הם יפתחו התנגדות עזה יותר מליפול על חוטב עצים ביש מזל,
אבל נראה שלכל הצמחים אותה אדישות משונה. לך תבין עצים.

הבולדוזר גרר את העץ העקור על פני האורן העומד, תוך שהוא משאיר
אחריו שובל של מחטים, שברי ענפים, ואיצטרובל אחד גלמוד. נתתי
מבט אחד באיצטרובל, ופתאום ההבנה הכתה בי.
העץ הנותר הנהן לעברי תחת הרוח, כממתיק סוד. סוף סוף הבנת,
נדמה היה כאומר.
כי רק אז ראיתי מה שהעץ כבר ידע: ראיתי את היום, אי שם בעתיד
הרחוק; כאשר כל הכבישים כבר מזמן הפכו לאבק; כאשר כל חפצי
הזכוכית כבר נותצו לרסיסים כל כך קטנים עד שהם אינם שוב יותר
מגרגרי חול; כאשר גם המגדלים הגבוהים ביותר קרסו תחת משקלם
המאוחד של הגשם והרוח; כאשר אפילו המקלטים האטומיים התפרקו
ונתמלאו הריסות; כאשר לא נותר ולו חפץ אחד מעשה ידי אדם שעוד
יכול לבצע את המשימה שלשמה נועד; באותו היום, באיטיות שלא ניתן
לדמיין אפילו, יתארכו שורשיו של עץ אורן אל תוך סדקים נסתרים
ויפוררו את שתי האבנים האחרונות שעוד נותרו עומדות זו על זו.
האמינו לי בתור מי שהשקיף על אותו הרגע הרחוק. העץ הזה ייראה
מאוד מרוצה מעצמו.
ועוד דבר הבנתי באותו הרגע. ביום ההוא, באותו עולם ירוק עד,
תחת שדה פרחים שרק פירורי אבן נותרו להעיד על ריבוי המצבות
שפעם היה בו, כשגופתי מפוררת ואכולת תולעים, אני לא אתהפך
בקברי. ראיתי אותם מנצחים, נוקמים בנו את נקמתם האירונית
האחרונה, ואתם יודעים מה?
טוב לי עם זה.