השמש, שם, בסוף מערב, במקום שהים נגמר, הזריחה קרניים אחרונות
מבעד לחשרת עננים אפלים והצלילה עולם ומלואו. אבישי בכה ללא
קול. דמעות ניקוו בעיניו, היזדלגו, דמעה דולקת דמעה, במורד
לחייו התפוחות. מפעם לפעם שירבב לשון חרוצה וליקט אגל דמע
מלוח, פעם מימין ופעם משמאל. ישב מכונס, רגליו אסופות אל חזהו,
ידיו חובקות את ברכיו, מבטו אל השמש הטובעת.

לא ממש היכרתי את אבישי. ראיתי אותו פה ושם. לעיתים היצרחנו
מבטים , היזקרנו ראשים כמנהג הומואים צעירים ומחורמנים
והתנהלנו הלאה, מפנטזים ומייחלים. כשקרבתי אליו, בעת ההיא, על
החוף החשוף והשומם, הוא לא ניסה להסתיר את הבכי, לא נזעק למחות
את הדמעות, לא נדרך ולא נרתע מהחדירה החיישנית שלי אל תוך מצע
קיומו הגדור. רק אישוניו הירוקים, ענבי הזעם הבצורים, זעו קלות
כשהבחין בי. ניצבתי שם, עקביי בוטשים בחול הלח והמלוכלך, מחשב
מחשבות של צייד.

השתיקה התארכה. כרעתי לידו, מביט בעיניו המלוחלחות, המרוחקות
ושאלתי אם בראש שלו לבוא אלי הביתה. השתיקה רעמה בעוצמה
מתחדשת, מהסה את שאון הגלים המתבהלים אל החוף, מחרישה את
צווחות השחפים המאתגרים את הדגה. לפתע הוארתי, הבנתי שיש לי
חפץ בשתיקתו, בשקט הנעצם שלו, בשקט המדריך הזה, המעורר.

התיישבתי ליד אבישי, פניי אל השמש הנעדרת, מבטי אל הים המתערסל
באפילה. אספתי את ברכיי אל חזי והקשבתי לשקט.

מאוחר יותר, ביום אחר, סוער ומתנחשל, נתתי לאבישי חתול במתנה.
אבישי נתן לי המון שתיקות של אושר.