כבר שנה, היום בדיוק שנה, שנה שנראית כמו נצח, שנה שאני יודעת
ושנה שאני שותקת, היום זה ישתנה.
ישבתי במשרד שלי, עיתונאית צעירה שנגמר לה על מה לכתוב,
עיתונאית שכבר שנה מצליחה פחות ופחות להעלות חיוך על פני
קוראיה. עיתונאית בבוקר וסטודנטית לעיצוב אחרי הצהריים, כל מה
שתמיד רציתי.
יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, רוב הזמן הראש שלי לא שם.
ישבתי וניסיתי לסיים כתבת ביקורת על סרט שראיתי בחצי עין. זה
היה סרט קומדיה על זוג שנשוי כבר 40 שנה. כולם צחקו, אני
בכיתי.
את הטלפון שצילצל לידי בקושי שמעתי, הייתי שקועה במחשבות, יד
נגעה בכתפי ומסרה לי את השפורפרת "זה בשבילך".
כעבור דקה בערך הנחתי את השפורפרת וחצי שעה מאוחר יותר הייתי
בבית החולים. רצתי במסדרון הארוך ולא האמנתי שאני שם והוא
במיטת בית החולים, מחוסר הכרה. פחדתי, כל כך פחדתי. אני לא
יכולה לאבד אותו, אני פשוט לא יכולה.
כשנכנסתי לחדרו פרצתי בבכי, העיניים שלו נפקחו והאירו את פניו
החיוורות והחבולות. הוא חייך, לא האמנתי שהוא יכול לחייך
עכשיו.
"הוא בסדר" נכנס הרופא ואמר "הוא היה מעורב בתאונת דרכים אבל
הוא נפגע קל מאוד, היה לו הרבה מזל, יש לו רק כמה שריטות
וסימנים כחולים, לא רציני".
נשקתי לו. הרופא יצא.
הוא שכב שם, כל כך רגוע, כל כך מושלם.
אחרי שעתיים חזרנו הביתה. היו לי הזמנות למסעדה בערב, עכשיו
ביטלתי אותן.
"אני מצטער שהבהלתי אותך מתוקה" אמר לי כשאכלנו ארוחת ערב בבית
במקום במסעדה. לא האמנתי שהוא אומר את זה, הוא יותר מידי
מושלם.
"אנחנו צריכים לדבר" אמרתי באומץ.
"על מה אישתי" אמר במין רציניות מאולצת.
סיפרתי לו, הכל. על הסרטן, על השנה האחרונה של הטיפולים, על
הפחדים שלי, על ההתלבטויות שלי אם לספר או לא. סיפרתי לו
שחשבתי היום שאני מאבדת אותו וזה גרם לי להבין שאני חייבת לספר
לו.
ביקשתי שלא יכעס עלי.
הוא לא אמר כלום, רק קם אלי, נישק את ידי ולאחר מכן את שפתי,
חיבק אותי ורק אז דיבר "אני לא כועס, אני אוהב אותך ואני מצטער
שלא גיליתי את זה קודם".
בכיתי, הוא ניגב את דמעותי וחיבק אותי.
אני חושבת שבאותו רגע הוא הבין את כל השינויים שקרו לי בשנה
האחרונה, הוא הביט בי וחייך. הוא הבטיח שמעכשיו הוא יבוא איתי
לכל הטיפולים, הוא הבטיח שננצח את זה, ביחד. האמנתי לו, בפעם
הראשונה בשנה האחרונה האמנתי. בפעם הראשונה בשנה האחרונה ישנתי
לילה שלם. כבר לא פחדתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.