ישבתי שם בפינה, מכווצת, על המיטה, צמודה לקיר, לא יכולה
להוציא מילה, אני יושבת שם ככה כבר יומיים בדירה שלי באמצע תל
אביב עם שותפה, חברה שלי, רונה.
רונה באה כל חצי שעה בערך לראות מה קורה איתי, לבדוק אם אני
עדיין חיה, אולי שיניתי תנוחה,
לא זזתי, כבר יומיים, כמעט שלושה.
אני רועדת, רונה כיסתה אותי בשמיכה, זה לא עוזר, אני עדיין
רועדת.
היא מציעה להביא לי משהו, תה, קפה, מיץ תפוזים, אולי מרק? סרט
וידאו טוב?
היא מנסה לעזור, אני יודעת שהכל מדאגה אבל אני לא רוצה לראות
אף אחד.
היא כל כך דואגת, היא לא יודעת מה קרה, אף אחד לא יודע.
אני מרגישה רע, עייפה אבל לא רוצה לישון, לא ישנתי כבר שני
לילות, אני מפחדת לישון, מפחדת לזוז, מפחדת לדבר, מפחדת לספר.
הרוח דופקת על החלון שלי וזה מפחיד אותי עוד יותר, מקפיץ אותי
כל פעם.
אני לא יודעת על מה לחשוב, כואב לי הראש מרוב מחשבות שרצות
בתוכו, מה להגיד, מה לעשות,
איך מעלימים את הכאב, כל הגוף שלי כואב.
רונה נכנסת עם ספל תה והרבה פתקים. אני בוהה בקיר, יודעת שהיא
נכנסה אבל לא מגיבה, היא מניחה את הספל לידי, מזכירה לי שוב
שלא אכלתי או שתיתי יומיים.
היא מתיישבת על מיטתי שפנוייה כמעט לגמרי מכיוון שאני מכווצת
רק בפינה שלה, אני עדיין לא מגיבה, אין לי סבלנות, אני חושבת
על משהו אחר, רק על זה.
- התקשרו אליך המון אנשים ביומיים האחרונים, אמרתי שאת ישנה
וכתבתי לך את כל ההודעות, כולם מתגעגעים אליך.
- תודה.
אמרתי בקצרה ולקחתי את הפתקים הצבעוניים.
רונה הבינה שאני צריכה עוד קצת זמן, היא הבינה שלא יעזור לשאול
שוב מה קרה, אני חושבת
שהיא התייאשה ממני קצת. הטלפון צלצל, שמעתי אותו במעורפל אבל
לא זזתי למרות שהטלפון
מונח ממש ליד המיטה שלי. רונה ענתה, הציצה לחדרי ושאלה אם אני
רוצה לדבר עם רוני
שהתקשר בפעם השביעית היום, הנהנתי בראשי לשלילה.
- אני חושבת שכדאי שתבוא לכאן מהר, אני לא יודעת מה קורה
איתה.
רונה אמרה לו אחרי יומיים שבהם אמרה לו שהכל בסדר, שאני רק
ישנה, לא התווכחתי איתה,
לא היה לי כוח לזה. רוני המתוק שלי, כמעט שכחתי אותו בתוך
המחשבות המבולגנות שלי, אולי זה יעזור, שהוא יבוא ויחייך אלי
את החיוך המתוק שלו. אנחנו מושלמים ביחד. הוא הדבר היציב
היחידי בחיים שלי, הדבר האמיתי היחיד שיש לי כרגע, בייחוד
כרגע. כמה אני אוהבת אותו... הוא בן 24,
שנה מבוגר ממני, מתאים לי בכל המובנים.

קמתי, לראשונה ביומיים, לאט לאט התיישרתי, כמה שזה כואב, הלכתי
להתקלח, אם לא בשבילי אז בשבילו. רונה הסתכלה עלי בדרך למקלחת
וחייכה. הזרם של המים הכאיב לי, הוא לא היה נעים כבעבר,
בכיתי.

הרטבתי את שערי ודמעותי התערבבו עם המים הזורמים. לשטוף הכל,
העיקר להוריד את זה ממני.
בעיניים אדומות יצאתי עטופה במגבת. הלכתי חזרת לחדרי, לבשתי את
מכנסי הפיז'מה הרחבות שלי, אלה שלא הורדתי כבר יומיים וחולצה
רחבה גזורה. נכנסתי מתחת לשמיכה הדקה שלי ונשכבתי קרוב קרוב
לקיר עם הפנים אליו.

צלצול בדלת, רוני נכנס בלי לחכות שיפתחו לו, שואל איפה אני
ומייד רץ לחדרי בבהלה. שמעתי אותו אבל לא זזתי, משהו בגופי לא
נתן לי לזוז, לא רציתי שהוא יראה אותי. הוא נעצר בכניסה לחדרי,

הציץ לראות אם אני ישנה, הוא ראה שאני ערה. "שיר" הוא קרא לי
והתקרב אלי בצעדים איטיים.
הוא הניח את ידו על כתפי, משכתי את הכתף בתנועה מהירה. המגע
שלו הלחיץ אותי.
הוא לא התייאש, התיישב על המיטה לידי ושאל אותי מה קרה בקול
הכי רגוע ועדין שהצליח להוציא מגרונו. לא עניתי. התחלתי
לבכות.

הוא נבהל, לא הבין מה קורה איתי, לא ידע איך לשאול.
שוב נגע בכתפי, הפעם ברכות יותר, לא זזתי. הוא התקרב אל פני
וניגב את דמעותיי.
- מה קרה לך יפה שלי?
שוב לא עניתי, נרגעתי קצת.
- מה אני יכול לעשות בשבילך?
הוא היה כל כך חמוד, התגעגעתי אליו.
- תשכב לידי. עניתי לו, פתאום, הדבר היחידי שרציתי הוא להרגיש
אותו, להרגיש מגע חם על עורי.
הוא חלץ את נעליו, פשט את חולצתו ונשכב לידי. גבי עדיין אליו,
לא הסתכלתי בפניו אפילו לשנייה, לא יכולתי.

הוא חיבק אותי מאחור והניח את ידו על הבטן שלי, התקפלתי
במהירות והוא נבהל. הוא סובב אותי אליו. תחילה ראה את הסימן
הכחול על פני, לאחר מכן ראה את הסימנים הכחולים על הבטן ועל
הצלעות שלי. כיסיתי את עצמי בשמיכה והתיישבתי מכווצת באותה
הפינה שלי שכבר התרגלתי אליה.
- כאן בדיוק הוא נגע בי. אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי, מחכה להמשך. סיפרתי לו איך הלכתי הביתה בערב
לפני יומיים כשמישהו התנפל עלי, סיפרתי לו איך הוא הצמיד אותי
לקיר וסכין לגרוני והפשיט אותי, סיפרתי לו על המכות, ההשפלות,
האונס.

סיפרתי לו איך חזרתי הביתה אחרי שלוש שעות בערך איך מאז לא
זזתי.
לא יכולתי להסתכל בעיניים שלו, נשכבתי חזרה מתחת לשמיכה. הוא
נשכב מאחורי שוב. חיבק אותי ולא ידע מה להגיד. הוא שאל אותי
איפה הוא נגע בי ועבר על כל המקומות עם הידיים החמות שלו, זה
הפחיד אותי אבל הרגיע אותי. אהבתי את זה, נזכרתי עכשיו שיש גם
מגע שהוא טוב. נרדמתי בידיים שלו.

מצאו אותו אחרי חודשיים, אני ישבתי שם בפינה שלי שבחדר המשטרה,
מכווצת, רועדת כולי, לא יכולתי להוציא מילה וזיהיתי אותו,
הצבעתי עליו בלי מילים.