אור שמש ראשון.
מסתבר שהוא שונה בשעון חורף
זה לא משנה.
שוב לא ישנתי כל הלילה
כי פחדתי
כי חשבתי יותר מידי
שוב אני כותבת דו"ח מצב
וסופרת כמה חברים מדומים פגשתי השנה,
זה גדל כל הזמן.
אני בודקת נוכחות של חיילי משמרתי הותיקים
וכולם מאחרים הבוקר
(אולי צלצול ההשכמה צריך תיקון),
אני נוטלת את האשמה עליי, כרגיל,
כהפגנת אחריות גוררת סנקציות חיוביות במיוחד.
מחפשת סיפוקים.
עניין.
טעם.
שיקומו, אני לא אצא לעולם הבוקר ללא משמר.
לא, בהחלט לא.
שוב נפגעתי, הפעם מנקבה
זה כבר עובר כל ביקורת
זה כבר בושה וחרפה
צריך לפטר כמה, הם לא עושים עבודתם נאמנה.
שחיקה, שיהיה.
טוב אז אני מתגעגעת אליך ובא לי אולי לצאת לטייל היום,
יש יום שמש יפה,
זה משתלב טוב עם שיריון פלדה ממוגן
חדש, אומרים שהוא הכי טוב בשוק.
ננסה, גרוע יותר כבר לא יהיה.
אז אני מתגעגעת אליך אבל ממש מנסה להתעלם
שיקומו העצלנים כבר שיקומו, אני מסוחררת,
איפה הם? או איפה אתה?
זה לא מעניין.

לא, גם הבוקר לא אצא ללא חיילי ההגנה שלי.
בשביל מה אני משלמת להם 30 שקל לשעה?