אותו החלום חזר אליה זו הפעם השלישית. כמו תמיד, כשהתעוררה
זכרה רק ציווי דוחק לקום וללכת, לעזוב את הכפר ולנדוד מערבה.
הכפר היה היישוב היחיד במישור ברדיוס של ימים רבים, ומימיה לא
עזבה אותו. אבל אותו החלום חזר אליה שוב ושוב, ולבסוף ארזה את
חפציה בתיק גב והצטרפה לשיירת סוחרים שנסעה מערבה.

רכובים על סוסי המסע האפורים, הם התקדמו בלילות בלבד. בימים
היה חם מכדי לנסוע, ולכן החנו את השיירה, פרשו יריעות על גבי
עמודים ונחו בצילן. מתחת ליריעות הצבעוניות היו יושבים הסוחרים
במעגל ומספרים סיפורי מסע, או שהיו מוציאים כלי נגינה ומנגנים,
והיא היתה יושבת איתם, מניחה את סנטרה על ברכיה, ומאזינה. עם
דמדומים היו אוספים הכל ועולים שוב על גב הסוסים. לאחר ימים
רבים הגיעו אל העיר הגדולה, שעמדה בקצה המישור בסבך של
בניינים, עמודים, שווקים ואנשים. מעולם לא ראתה עיר לפני-כן,
והיא השתוקקה להשאר, אך החלום חזר אליה, שב ודחק בה להמשיך
ולנדוד.

היא מצאה קבוצה שיצאה מערבה, אל הרמה שהתנשאה מעל למישור
ולעיר. כלה שעמדה להיות מובאת אל בית בעלה, בכפר שנמצא אי-שם
על הרמה. הם נסעו בעמק רחב שצוקים תלולים סוגרים עליו, מלא
כולו בגושי סלע ענקיים ומשוני-צורה, מתפתל אנה ואנה כמו מעופה
של דבורה שיכורת-חום. הכלה נסעה באפיריון סגור שנישא על גב
אתון לבנה, מכיוון שהמנהג גרס שאסור לחשוף כלה לאור השמש לפני
חתונתה, מחשש למזל רע. כשחנו הוקם אוהל מיוחד עבור הכלה, שהיתה
חומקת אליו עם אימה וחברותיה, ובתוכו היו שותות יין מתובל
בתמצית ורדים או תה מרוכז ומתוק וצוחקות בקולות שהועמו על-ידי
יריעות האוהל. היא היתה יושבת בחוץ ומביטה אל השמיים שנפרשו
מעליהם, ענקיים וריקים, צוננים כלהב של חרב, ממוסגרים בשיני
הצוקים. ככל שהעפילו אל הרמה נעשו הימים קרים יותר ויותר,
והלילות קרים מהם, עד שלבסוף יצאו יום אחד מן העמק, והרמה
נפרשה לפניהם- לא שטוחה כמו המישור שבו גדלה, אלא מכוסה
בקימוטי גבעות ובסדקי נחלים.

כשהגיעו אל הכפר היא התפלאה לראות כמה דומה היה לכפרה-שלה;
נדמה היה לה שכבר עברה פעם ברחוב הראשי, שפניו של הירקן מוכרים
לה, שהיא מזהה את ריח השדות ואת צליליה של המולת הקולות בשוק.
החתונה נמשכה שישה ימים ושישה לילות. החתן והכלה רקדו עד
לסחרחורת, שיכורים מיין ומעשן, מוקפים במעגלים של בני הכפר.
סרטים אדומים נתלו מכל הבתים ונרות הודלקו בכל המבואות, וכשעבר
הזוג הצעיר ברחוב היו האנשים זורקים אליהם פיסות בד אדומות,
פרחים ופרוסות לחם. עם תום היום האחרון של החתונה, כשהכפר שב
לחיי השגרה שלו, ידעה שעליה להמשיך.
היא עזבה את הכפר לבדה. לראשונה בחייה, לא היה איתה איש. הלכה
בין הגבעות כל היום, וחנתה בצילן בלילה, רועדת מקור אפילו ליד
אש המדורה. מתוך החשכה שסביב לה שמעה יללות של זאבים ותנים,
קריאות ינשופים, שמעה את כל קולות הלילה, והצטנפה בתוך השמיכה
מקור ומפחד. היתה מסוגלת לבהות שעות בירח, לדמיין שהיא רואה בו
פנים שהכירה- משפחתה, חבריה, האנשים שהשאירה מאחור.

היא לא ידעה לאן היא הולכת, או אם אי-פעם תגיע לשם, רק שעליה
להמשיך. כשאזל המזון שנשאה עימה אספה פירות ופקעות, וצדה
ציפורי בר קטנות במלכודות שהכינה מחוטים שזורים. מזה שבועות
רבים לא ראתה איש. היא חדלה למנות את הימים, ולכן לא ידעה מתי
בדיוק הגיעה אל היער- יער ירוק ועבות של עצי-ענק, שכמותו לא
ראתה מעולם, ושכאילו הופיע מולה במפתיע. כשראתה את היער, ידעה
שהיא קרובה אל סוף המסע.

נדמה היה לה שהיא רואה שביל צר מתפתל בין העצים, אך לאחר שצעדה
בו שעה קלה הבינה שהוא אך תעתוע של העיניים המתאוות למצוא להן
נתיב. צעדה כמו עיוורת כמעט, בגדיה שנתרפטו נקרעים בין השיחים,
רגליה נשרטות עד זוב דם, עיניה ממוקדות בנקודה בלתי-נראית
היישר לפניה, והפסיקה לצעוד רק כשירד הלילה.
כשישבה ליד המדורה חשה פתאום בחסרונם של קולות הלילה, ואז שמה
לב לקולות אחרים- גרירת רגלים, צלילה של מתכת המתחככת כנגד גזע
עץ, ענף שנשבר לפתע בקול נפץ המלווה בקללה חרישית, מלמולי
לחישות. רגע לאחר מכן עמדו מולה השודדים. הם לבשו גלימות עבות
של פרווה מרופטת ונשאו בידיהם סכינים ארוכות ומעוקלות, שנצנצו
לאור המדורה כמו הברזל המלובן שבו היו מסמנים בכפר את הסוסים,
ועיניהם היו מוסתרות כמעט לחלוטין בסבך שיערם הפרוע. כשהסבירה
להם שאין עימה כסף או חפצי ערך אמרו שיחטפו אותה וימכרו אותה
לשפחה בעיר שמעבר ליער. היא התחננה על חירותה, על חייה, אך הם
התעלמו מתחינותיה. אחד מהם, שחור שיער וזקן, בעל ידיים גסות,
התיר חבל עבה מחגורתו וקרב אליה. מתוך ייאוש של הרגע האחרון
החלה לרוץ מהם, עמוק אל תוך היער.
היא שמעה אותם רודפים אחריה, שמעה את הלמות רגליהם על האדמה
המכוסה בעלים, שמעה את נשימותיהם, את הקללות שהטילו אחריה,
אחרי הנערה החצופה הזו שמעזה לנסות ולחמוק מתחת לידיהם. היא
אמצה את כל כוחותיה, רצה כמטורפת ממש, ליבה הולם כתופי מלחמה,
עיניה אינן רואות דבר בחשכה שבסבך העצים, שערותיה מסתבכות
בענפים חולפים ונדבקות לפניה שטופי הזיעה, עד שחדלה לשמוע את
קולותיהם. גם אז המשיכה לרוץ, מכוח ההתמדה לא פחות מאשר מהפחד.

היא הרגישה שהיא נעשית תשושה יותר ויותר, שנשימתה כבדה עליה,
שעוד מעט לא תוכל להרים יותר את רגליה, אבל ידעה שעליה להמשיך
ולרוץ, עד שלא תהיה מסוגלת לרוץ עוד. היא ידעה שהיא מתקרבת אל
המטרה, מטרת המסע שלה, שהנה עוד מעט ותגיע. רגלה ניגפה
בדבר-מה, והיא נפלה על הארץ. האדמה היתה קרה מתחת לפניה
המלוהטים, הלילה אפף אותה בחשכה מנחמת. היא לא חשה שום רצון
לקום ממקומה. היא הרימה את ראשה, ומבעד לדמעות שהצטברו בין
עפעפיה הביטה בפיסת ירח שהציצה מעל, בין הענפים, וידעה שהמסע
נגמר. "כאן,"  לחשה, "כאן". היא חייכה, הניחה את לחיה על האדמה
הקרה, ועצמה את עיניה.