הוא לוחץ אותך לקיר,
מצמיד את האקדח חזק לראש.
הכדור לא מטריד אותך,
רק הדם שלך -
על מי הוא יעוף,
מי ייפגע ויצולק לכל החיים,
מי יצטרך להתמודד עם האקדח אחריך בגללך?

האקדח תמיד היה שם,
הוא רק חיכה לזמן הנכון להגיע,
הכדור רוצה בך כמעט כמו שאתה רוצה אותו,
וכ"כ קל לרצות אותו,
כ"כ קל לקבל אותו.

אתה כ"כ מתעב כל אחד מהיוצרים,
איך תוכל להפוך ליוצר בעצמך?
מגיע השלב שאתה כ"כ רוצה את הכדור,
שכבר לא אכפת לך להיות יוצר,
כל עוד לא תהיה כאן,
ושהם יסתדרו לבד בדיוק כמוך.

שונא שמצמידים אותי לקיר,
זה זמן מאוד נוראי אבל גם מאוד קסום.
פתאום כל המגבלות יורדות ונשאר רק טירוף.
לטירוף לא אכפת אם מותר או אסור כל מה שנשאר זה מטרה.

לפעמים אתה חייב להלחץ לקיר בשביל להבין שהזמן לא מחכה לאיש
ושהגיע הזמן לפעול בלי להתחשב בתוצאות.