בבוקר שהקדים לצפות את ראש-השנה
עליתי על רכבת שגמעה געגועים ארוכים לסנטיאגו
דה קומפוסטלה. יאגו הקדוש, הוא יעקב בן מרים ויוסף
שנולד בארצי ונצלב בארצי, נלקח לפני מאות שנים,
בבטן סירת אבן שלא טבעה לאורך כל מימי הים-התיכון
והגיעה עד חופי גליסיה, כדי לעודד לוחמים נוצריים
בשחיטת לוחמים אחרים, מוסלמיים. עם דמדומים
עצרה הרכבת בעירו, ואני התחלתי לחפש בשמיים שהתעננו
כוכבים שיבשרו את בוא השנה היהודית החדשה, והתקבלתי
בחדר נקי ומאיר קירות שבירכני לשלום עם ציור הצלוב
מעל מיטתי. לפני שעצמתי עיניים הנחתי את המעונה
בחשכת הארון, ועם בוקר השבתי אותו אל רום הקיר,
כדי שלא לעורר מחדש את מלחמות הדת הרדומות של ארץ זאת. ובשעת
צהריים עייפה ראיתי את ישוע היהודי, משורר יהודה והגליל, חוזר
לחיים וצועד אל רחבת הקתדרלה שהוקמה לכבודו של אחיו,
הופך דוכני רוכלים וקורא: "בניתם כנסיות גדולות מלבי,
וצלמי אבן אדירים מנשמתי. ועתה צאו ומצאו לכם רועה אחר
אשר פניו עדיין מאירות תחת צל קתדרלות הענקים". ובפנים,
בעוד צעקותיו נבלעות בחוץ ברעש תקתוקי מצלמות התיירים,
ישבה יהודיה אחרונה, צמוקה, בת דור האנוסים,
מטפחת שחורה על שערה וידיה דבוקות, התפללה דבקות גדולה
כדי שלא לעורר חשדות קתוליים, וסירבה למבטי המחפש בני-ברית.
וכשיצאתי פגשתי במדרגות היורדות עיניי כומר זקן, עוד יהודי
סתרים, שקודם מלמל ברכת שנה טובה, ואחר החמיץ פנים ומיהר
להעלם. ספרד הארץ כפולת הפנים: למעלה רחובות ובתים וכנסיות
אדירים, כולם מכניסי אורחים וחובבי תיירים, ומתחת להם לכולם
מרתפים סגורים ומסוגרים, אסורים ומוסתרים, של יהודים מומרים,
של אינקויזיטורים, ושל מורים עתיקים.
עם שוכני המרתפים בונה לו מקדשי צעצועים גבוהים מעל האדמה,
כאליבי, ומתחת שוכנים מקדשי האמת, שהם תמיד מקדשי מעט,
מעט מן המעט, מקדשי יחיד יתומים, עשויים אבנים שרופות
ומזבחות מנותצים.
בבדידותי הזדהתי עם עם שוכני המרתפים, וביקשתי להצטרף אליהם
ולהיות כוהן למילים השבויות ולתפילות החשאיות,
לשירות הכפולות ולמנחות השקופות.