זה כבר נהיה חולני. אפילו בעיניי, בעיניים המעוותות האלו שלי,
אותן עיניים שראו את הגורל קרב ובא ולא הסכימו להסית עצמן
מהשחור, כל הקטע נראה מעוות ולא מציאותי.
לא, אל תחשבו.
זו לא אהבה נכזבת, הוא לא שבר לי את הלב ולא הייתי מחכה בחלון
שיעבור. הוא היה סתם, עוד אחד, שאף פעם לא שמתי לב אליו, עד מה
שקרה.
אני זוכרת אותו בערב הזה, חושך מסביב ורק פניו מוארות באש
הקטנה שבערה, יושב עם עצמו, על ספסל ציבורי ושר לעצמו שיר.
אני אפילו לא זוכרת איזה שיר זה היה, אבל כולם לעגו לו.
וכן. גם אני.
כרגיל, חסרת רגישות מוחלטת, כל מה שרציתי, כל מה שעשה לי טוב
היה לראות אותו שרוע על המדרכה, נלעג, מושפל.
שוכב על המדרכה, קובר את פניו בידיו ופשוט ממלמל לעצמו מילים
לא מובנות, שאותי, שעשעו עד אין תיאור. ולא, לא הייתה בי חמלה,
לא הייתה בי אנושיות. הייתי קפואה, רעה, אכזרית... וגררתי רבים
אחרי.
כמו שאני מכירה, או יותר נכון הכרתי את עצמי, הייתי מפסיקה עם
כל השטויות האלו אחרי כמה פעמים ועוברת למוזר אחר, אבל משהו
עניין אותי בו, בבחור הזה. הוא אף פעם לא היה בוכה, לא היה
מבקש שנפסיק
לא מתחנן, לא כלום. באותה קלות בה בעטתי בו הייתי גם יכולה
להוציא סכין ולנעוץ אותה בבשר שלו והוא לא היה מוציא הגה.
אז לא הפסקתי. ההיפך, התחלתי כבר לחפש אותו.
והוא, הטיפשון, היה יושב כל ערב באותו ספסל ציבורי, בסמטת
רחוב, תחת עץ לימונים וממלמל לעצמו. כשהיה רואה אותנו מתקרבים,
לא היה מגיב, אלא נותן לנו להכות אותו, ללעוג לו ולצחוק עליו
ובסוף, היה חוזר לספסל ולא מוציא הגה.
לחבורה שאיתי התחיל להמאס, והם ניסו לשכנע אותי להפסיק. לא
יכלתי. הייתי כאחוזת דיבוק, מכה אותו, מקללת, עושה הכל רק כדי
להוציא איזושהי צעקה או תחינה מבין שפתיו, שעם הזמן גיליתי
אליהן משיכה מוזרה. באחד מהערבים כשהגעתי לספסל, כמנהגי, הוא
ישב שם, לבדו. אך לפתע, הרים אלי את עיניו ועיני פגשו בשלו.
ואז, באותו רגע, לשניה, למאית השניה, הרגשתי.
הרגשתי חמלה, הרגשתי אהבה, הרגשתי אשמה, הרגשתי...
התיישבתי לידו והוא, כמו כלב, שלא כועס, שלא שומר טינה, חייך
אלי.
עדיין לא ברור לי אם זה היה חיוך תודה, או אם חיוך ניצחון, אבל
הוא היה קיים.
ואני? אני לא חייכתי חיוך אמיתי עד הרגע הזה בכלל. רק חיוכי
זימה היו באמתחתי. ואז זה בא, ריגוש נעלה, משהו חדש.
אנושיות, הייתי קוראת לזה.
בערב לאחר מכן, הייתי בדרך אליו והתרגשתי.
רציתי להמשיך לדבר איתו, רציתי להרגיש שוב אנושית.
הוא היה שם, אבל הוא לא היה לבד.
עמדו מסביבו כמה תיכוניסטים, הציקו לו וצחקו עליו, בדיוק כמו
שאני נהגתי לעשות, שני ערבים קודם.
רציתי לעזור לו, רציתי לגשת.
דרך מסך הדמעות ראיתי אותן מכים אותו ודופקים את ראשו באספלט
הקר ורק שמחתי שאני מצליחה לבכות,
בזמן שהוא, צולל את מותו.