הייתה אחת שהחלה לחפש, וככל שהיא חיפשה יותר כך הלכה יותר
ויותר לאיבוד. אט אט בלי ששמה לב, כבר לא נותר מה לחפש, ולא
נותר מה לאבד. נשארה רק היא, לבדה, בנקודה בלי זמן, בלי סוף
ובלי התחלה. רק מהות. והיא נואשה.
שם היא פגשה אותה. בהתחלה הן לא זיהו אחת את השניה, כי אחת
היתה זיכרון והשניה כל מה שהלך לאיבוד. מנסות להתקרב, לגעת,
לזהות. הן נותרו שם לבד, זרות, כשחומה של חיים מפרידה ביניהן.
תמונות חולפות מולן, חיים שהלכו לאיבוד. תמונה עם חברה, תמונה
עם ידיד, תמונה עם אלה שאהבו אותן, תמונה עם אנשים שמחים..כולם
מחייכים... מאושרים. כל תמונה מנציחה רגע של תמימות וחוסר
דאגות. רגע של חזרה לילדות, רגע בחייהן, רגע שהלך לאיבוד.
ואז הן זיהו אחת את השניה וניסו בכל הכח לפרוץ את החומה...
להתקרב, להלחם בכוחות שהפרידו ביניהן... ולא הצליחו.
כך הן נשארו- נפרדות... נואשות... כואבות... נלחמות. עד שלא
נותר עוד דבר, רק ישות. ואז הן הפסיקו לחפש, הפסיקו להלחם.
החלו לחיות.
וככל שהמעיטו לחפש, הרבו להתקרב. עד אותו רגע בו התלכדו...
מסתובבות במחול שמוכר רק לשתיהן. כמו שתי שלהבות של אותו נר,
נמסות אחת לתוך השניה..נעלמות ונוצרות מחדש, מאוחדות, חזקות
מתמיד. ולא רצו עוד לחפש, לא איים עליהן ללכת לאיבוד ולא...
פחדו עוד לאהוב.
כך הן עודן שם... מאוחדות בנקודה בלי זמן, בלי סוף, בלי התחלה,
רק חיים.
והיא התעוררה.