המחשבה על לבלות את שארית חיי עם מישהו מפחידה אותי.
מי יודע כמה זמן אסבול את ההתנהגות שלו? את החלקים בו שמעצבנים
אותי? בסוף אולי אפילו אתרגל אליו ואפסיק לשים לב.
אבל יש מישהי שאני נאלצת לבלות את שארית חיי איתה-אני.
ואלוהים יודע שזה לא כיף חיים. כל יום לראות אותה במראה, את
אותן הפנים שלמדתי לשנוא, ולעתים רחוקות לאהוב, לשמוע אותה
מדברת, צוחקת, לראות אותה עושה בושות לעצמה, להכיר את כל
הדברים המטומטמים שהיא עושה שאף אחד לא רואה.
ההכרות שלי עם עצמי מעמיקה יותר מהכרות עם כל אדם, ואני לא
רוצה את זה.
אני לא רוצה להכיר את עצמי או אף אחד אחר במידה כזו שאדע על
הדברים שאני לא רוצה לדעת.
הקול שלי.
השיער.
האף, עיניים, פה, גרון, עור, כתפיים, בטן, רגליים, פות, תחת.
בכולם אני יכולה לראות צדדים חיוביים. אבל אני שונאת אותם.

אילו רק הייתי יכולה לסלוח לעצמי.