הממ...
אין לי רעיון...
לכולם חוץ ממני יש רעיון...
למה אין לי רעיון?!?!?!
אם אני כל כך רוצה להיות שם, על הבמה, למה אין לי מושג מה
לעשות? אולי זה לא מה שאני אמורה לעשות? אולי אני צריכה לפרוש,
וזהו? אם לא בטוח הייתי מקבלת איזה רעיון! זה כולה מונולוג.
קונפליקט קטן אחד. אם כבר אין לי רעיונות- מה אני יעשה עד כיתה
י"ב?! כל מה שאני צריכה לעשות זה למצוא דמות אחת מתוסבכת ומלאת
בעיות ולספר עליה קצת. להיות היא לרגע. הבעיה היא שכל הרעיונות
תפושים.
לא. זאת לא הבעיה. נראה לי שכולם עושים הכל הרבה יותר טוב ממה
שאני יהיה מסוגלת לעשות. זאת הבעיה- שלא משנה איזה רעיון יעלה
לי בראש- לא יהיה לי את האומץ לעלות איתו כי אני יהיה בטוחה
שאני ישחק גרוע. אוווווף!!!!! לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה!
וכל הילדים האלה שאני שונאת- עולים לבמה עם רעיונות אדירים,
מדהימים, מרתקים אותי. במקום לשנוא אותם אני עוד יעריץ אותם!
אני יושבת למטה ומסתכלת עליהם מופיעים, ואני בטוחה שאני לעולם
לא יצליח להתחבר ככה לדמות. אני יכולה לבכות כמוהם, אפילו יותר
טוב, אני יכולה לצרוח ולקלל וללכת עד הסוף עם הרעיונות שלי,
אבל אין לי רעיונות. ואני לא חושבת שאני יצליח לרתק אותם כמו
שהם מרתקים אותי.
אני רוצה רעיון.
רעיון שידהים את כולם, אבל יותר חשוב, רעיון שאני יתחבר אליו,
שיראה כאילו נולדתי בשביל לשחק את הרעיון הזה. דילמה אמיתית,
מהחיים, אבל דרמטית. אחרי הכל- אני לומדת להיות דרמטית, אז מין
הראוי שהקטע יהיה כזה- דרמטי. לא?
מ-ו-נ-ו-ל-ו-ג. לא קיצ'י מידי, כמו נגיד "לספר לו שאני מתה
עליו..."? אבל לא דרמטי עד כדי טמטום כמו "אוי לא! אני נערה
סכיזופרנית שרצחה את ההורים שלה ואני חייבת לברוח מהמוסד
משוגעים הזה!" הכל במידה. משהו עם מסר. עם משמעות.
ר-ע-י-ו-ן.
אני דורשת יותר מידי ממונולוג, לא?