זה היה פאב משונה כזה, עם מדרגות באמצע. הוא ישב ממש בקצה
העליון של המדרגות, במין הרחבה כזו של הבר. הרצפה של האזור
שבתוך הבר היתה בגובה הכניסה והוא ישב מעל הברמנית, כחלק מהבר,
אבל נישא מעליו. הוא אהב את המקום הזה, והיתה פה מוזיקה טובה.
כשהברמנית ניגשה ושאלה אותו מלמטה מה הוא רוצה לשתות, היה עליה
להסתכל בזוית ממש חדה למעלה וזה היה נחמד. יש משהו ממש חמוד
בפנים של בחורה כשהיא מסתכלת עליך מלמטה. משהו לא מוסבר כזה,
אולי קשור איכשהו ללבן של העיניים. כרגיל, הוא עשה את הרוטינה
של לשאול מה יש מחבית. קיבל פירוט על כל מיני בירות אוסטרליות
מוזרות, בתוספת חיוך מתוק מהברמנית ואז בכובד ראש לקח חצי
טובורג.

ממממם בירה קרה, מרירה. הברמנית ממש חמודה היום ויש לה טעם ממש
טוב במוזיקה. מעניין אם באופן כללי יש לה טעם ממש טוב... אה,
מה זה משנה, לא שאני אי פעם אוכל לבדוק. בחורות כאלה, לא
בשבילי. אבל היא בחולצת בטן ויש לה בטנונת בולטת קטנה כזו,
מהסוג שאי אפשר שלא ללטף ולמשמש, למרות שהן תמיד שונאות את זה.
מה הן לא מבינות, שזה הכי כיף בעולם ללטף בטן קטנה ורכה... כל
תרבות ההירואין-שיק הזאת, מעוררת בחילה. אבל מה אני נסחף פה
להגיגים בתחתית של כוס בירה. אולי אני אתחיל איתה היום? צריך
עוד בירה בשביל זה. הי, את, אולי תציצי לכאן? אני צריך עוד
בירה בשביל להתחיל איתך. הו, הנה, היא קלטה אותי. תוריד את
החיוך המטומטם הזה מהפנים שלך, אידיוט! אתה רק רוצה עוד בירה.
היא נותנת לי שוב חיוך כזה, אני לא יודע מה הוא אומר. אף פעם
לא הבנתי רמזים. ככה אני, רק בדוגרי הולך איתי.

היא נתנה לו עוד חצי וחייכה אליו חיוך כזה, שמלצריות נותנות לך
כדי שתרגיש טוב עם עצמך. כשאתה מרגיש טוב עם עצמך אתה קונה
יותר וכשאתה קונה יותר, שניים-עשר האחוזים שלהן גדלים. היא
שלטה במקום ביד רמה. הכינה דרינקים, שיחקה עם הג'וק בוקס
ופלירטטה עם יושבי הבר שזרקו מטבעות לכוס של הטיפים, שיזרקו
עוד. את הטלפון היא אף פעם לא נתנה. נו באמת, יושבי פאבים
זחוחים הם באמת לא לטעמה או לרמתה. סך הכל יש לה תואר שני
במינהל עסקים, והיא עובדת כאן רק בשביל עוד כמה אלפים, לממן את
סגנון החיים שלה. מוזר עד כמה תואר אקדמי לא עוזר בעצם בכלום
בימינו. בכל מקום אליו התקבלה היא ידעה שזה היה בזכות העיניים.
היא ידעה לעשות עיניים, ולא התביישה בכך בכלל. החולשות של
אנשים אחרים היו שם כדי שיהיה ניתן לנצלן, לא סתם.

שוב ההוא מלמעלה מנסה ליצור קשר עין. זה בדרך כלל המקום בו
נותנים הכי מעט טיפ. הם לא רואים מה ייצא להם מלתת טיפ שם
למעלה, כאילו שאת לא רואה אותם, אז הם לא נותנים. נו, מה הוא
רוצה? נו בטח, עוד אחת. למה את מצפה? למה שירצה משהו אחר? אבל
הוא דווקא חמוד... לא נראה מתאים למקום הזה, מה הוא עושה כאן
בכלל כל יום רביעי? אם הוא רק היה יושב למטה, ומתחיל לדבר קצת,
היית יודעת. אבל הוא תמיד יושב למעלה. לא ברור למה, את הרי
לעולם לא באה עם מחשוף לבר. ובכלל, את קולטת אותו מסתכל עליך
מדי פעם, אבל לא על החזה. קצת מוזר הבחור. תמיד את מקווה
שסוף-סוף הוא יתחיל לדבר, אבל פוחדת שהוא יהפוך להיות כמו כל
האחרים, שמנסים להרשים אותך בדיבורים שהם חושבים שיצחיקו אותך,
כשאת מחייכת את חיוך הטיפים שלך.

עכשיו הוא בכלל מבולבל. אחרי שלושה חצאים ובלי ארוחת ערב, חמשת
האחוזים מתחילים לעלות לו לראש. הוא חושב שהיא נעצרה והסתכלה
עליו לכמה זמן, אבל הוא כבר ממש לא בטוח. משתעשע במחשבה שאולי
הוא יירד לחלק התחתון של הבר, בגובה העיניים ופשוט ישאל אותה
מה הענינים. לא לא, הוא לא חושב שזה יעבוד. זה אף פעם לא עובד.
הן צריכות שיצחיקו אותן, שירשימו אותן, רק שלא תהיה בנאלי וכמו
כולם. הכל ברעש וצלצולים. אין מקום לאנשים פשוטים, שקטים,
רגילים. התרבות של היום מקדשת את הרועש, הצבעוני, המעיק. אין
לו את זה. מה הוא מחפש, נחמה ללילה? נחמה לשבוע? נחמה לחיים?
קצת נחמה. זהו. אבל בעיר הזאת אין נחמה, והוא אפילו לא יודע.
איש היי-טק, ששרד את כל המפלות והתהפוכות, פשוט כי הוא בסדר
במה שהוא עושה. האנשים הרגילים שורדים.

זהו, אני יורד אליה, היא בטוח עושה לי עיניים. או שלא. רגע,
נגמרה לי הבירה. אולי היא מסתכלת לראות אם אני צריך עוד אחת.
כן, אני צריך עוד אחת. האומץ מגיע לי כשאני שיכור. אין לי
סבלנות לשתות את הבירה לאט, אני אוריד אותה בשלוק ואלך לדבר
איתה. זהו. אוי. אוי. רע. אני מקווה שהשירותים פנויים, אחרת
יהיה לא נעים לבחור שאני אקיא לו על התחת כשהוא משתין. בעעעע.
אויש, גועל. אני שונא את עצמי ברגעים כאלה. הייתי צריך לאכול
ארוחת ערב, אסור לוותר על ארוחת ערב. המראה אומרת שאני נראה
נורא ואני מסכים. אין לי מצב ככה, עם חולצה רטובה ממה שנשאר
מהקיא אחרי ששטפתי אותה ופרצוף כזה. אני אשלם ואלך. אני אתרחק
מהבר. הנה המלצרית של השולחנות, היא תביא לי חשבון. שבעים
ושתיים שקלים. די זול פה, יחסית לעיר הזאת, אני אוהב את המקום.
שיט, אין לי כסף קטן ופורטים רק בקופה על הבר. אני אשאיר מאייה
ואסתלק לי.

היא רואה אותו מדדה בזריזות במדרגות, מתחמק ממבט ופורץ החוצה
במעידה קלה. נראה לה שמשהו קרה, הוא נראה רע. היא מניחה שהוא
בטח הקיא בשירותים. אולי הוא בעצם כמו כולם. על מה בכלל היא
חשבה. סתם עוד אחד שלא יודע להחזיק את המשקה שלו בפנים.