רציתי לצעוק אך נאלמתי דום.
דני היה תלמיד מצטיין והיו לו הרבה חברים. חלום אחד היה לו
לדני, חלום אחד דחוף. הוא כל כך רצה אופנוע. בהתחלה ההורים לא
הסכימו, "מה אתה צריך אופנוע"? "עזוב אותך זה מסוכן"... אבל
דני לא עזב ולא הרפה. ביום הולדתו השש עשרה אבא של דני יצא
איתו לחצר ובחניית הבית עמד לו אופנוע DT בצבע כחול מטאל בדיוק
כמו שרצה וחלם. לא היה מאושר ממנו באותו יום. דני יצא לסיבוב
והשוויץ באופנוע בפני כל חבריו והם התלהבו מהצעצוע החדש שהצטרף
לחבורה. חודש לאחר מכן רכב דני על האופנוע לכיוון ביתו, השעה
הייתה חמש לפנות בוקר, הוא בדיוק חזר מבילוי, לפתע איבד את
השליטה על האופנוע והתנגש חזיתית בעץ, הפגיעה הייתה קטלנית
ודני נהרג במקום.
דני למד איתי באותו בית הספר וגם באותה חטיבה, החברים מספרים
שהיה ילד שקול, זהיר הוא היה חכם ותלמיד מוצלח, כיבד את הוריו
ואת משפחתו, התייחס יפה לאחיו והיה אהוב על כולם. דני היה.
ההלוויה התקיימה בשעת צהריים,השמש להטה, המוני ילדים זרמו
לכיוון בית הקברות העירוני, חלקם אף הגיעו רכובים על אופנועי
ה- DT שלהם. מסע ההלוויה החל ובדרכו האחרונה ליוו את דני
מורים, מנהלים, תלמידים ומשפחה, היו כל כך הרבה אנשים. אמא שלו
נתמכה בידי אביו, עיניה נפוחות ומסביבן עיגולים שחורים מחוסר
שינה, אבא שלו עמד,לבן כסיד  וסרב לעכל שהוא קובר את בנו
בכורו, ואחיו הקטן  מכונס המום בזרועות הסבתא המבוגרת שנתמכה
על ידי הסבא המבוגר שנתמך על ידי מקל. ילדים מחובקים, בוכים.
ואני, אני רציתי לצעוק אך נאלמתי דום.