"נו", אני שואלת אותו, "אולי תגיד משהו?"
אבל הוא שותק מולי, כמו סבי הזקן.
כאילו שוקע במחשבות.
כאילו הוגה גדולות.

אני יודעת שהוא סתם מפחד.
הוא מפחד ממני כמו שלא פחד מעולם.
מפחד כי יש לי כוח.
מפחד להודות שאני יקרה לו.
מפחד להתמודד עם החידוש שבי.

החבר שלי- מפחד ממני.
תמיד ראיתי אותו כל כך גדול וכל כך מיוחד, מעל עם.
אף פעם לא הבנתי שהוא חלש.
כל כך חלש...
אני יודעת שעמוק בפנים הוא מעריץ אותי- כל הקשיים שעברו עליי.
באמת  ובחוזק.
חייתי דרכם. צמחתי מהם.
הוא לא מסוגל לעשות את זה.
הוא צריך תמיכה וקיר מאחורי הגב בשביל שיוכל לומר אהבתו.
לפעמים אני רוצה להרוג אותו.
לפעמים (לעיתים קרובות הרבה יותר, למען האמת) אני פשוט רוצה
למות לו פתאום-
לנסות לנחש מה הוא יגיד, איך הוא יגיב?

מנסה לשכנע את עצמי שהוא יבכה, שהוא יכעס, שהוא ישבר.
כמו שקורה לי כשהוא הולך...
אבל הוא לא יודע-
כל רגש בו, בי- כל מילה שנאמרת,
נלקחת בעירבון מוגבל בלבד,
שכן עם כל הצלקות, עם כל הספקות-
אין בי ביטחון.
אני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר-
אהיה בשבילו בכל מקום, תמיד.
ואני יודעת שזה ככה גם מבחינתו-
אני יודעת שהוא אוהב אותי.

אבל, יש הבדל גדול, עצום, בין לדעת ולהרגיש...