ילדה קטנה, בשמלה תכולה עמדה אולי כשעה אל מול חלון ראווה
פינתי שעיטר את אחת הסמטאות בעיר, כולה לבד. בעוד שבוע אני
יוצא לחופש המיוחל, כך הבטיח מפקד התחנה לפני חודשים כבר. כבר
חודשים אני חושב מה אעשה בזמן הפנוי הזה, בזמן שהחברים בתחנה
יוצאים לחפש 'נהגי שודים' ורמזורים מקולקלים ברחבי העיר.
יש לי ילדה קטנה, בדיוק כמוה, והגיע הזמן למנוע ממנה תסכולים
בגיל מאוחר יותר, ולהראות לה שאבא שלה עדיין בחיים. עוד שבוע,
אני אומר לעצמי, עוד שבוע ואני לוקח אותה לאן שהיא רק תרצה,
אותה ואת האמא שלה, רק אם היא תרצה. כבר חצי שנה שאני והיא לא
ביחד, כבר כמה חודשים אני מבטיח לה חופש כדי "להסתדר", "לפתור
את הבעיות בינינו" - ורק עוד שבוע. רק עוד שבוע. אני יושב על
ספסל בצידו השני של הכביש, ומולי עומדת ילדה שעומדת מול חלון
ראווה, שעומד מולי. היא שקועה בחלון הראווה הזה, ואני שקוע
במחשבות על מה אעשה בחופש שלי, ואיך אני אמור לשקם את הבית שלי
בחזרה.
שטרית בא לאסוף אותי מהספסל שמתחת לבית שלי, ואני נפרד מהילדה
שמול חלון הראווה לשלום. נסיעה של 10 דק' אל מחוץ לעיר,
ונעצרים בין השיחים. רק עוד שבוע של ה"חרא" הזה, רק עוד שבוע
של כתיבת דו"חות, מתן קנסות, וישיבה ממושכת מול הכביש.
לא עברה רבע שעה, ושטרית קרא לסוברו לבנה לעצור בצדי הכביש.
שטרית לא אהב בדואים, או ערבים, או כל דבר שלא היה הוא למעשה.
הוא היה בטוח שסוברו לבנה תגרור אחריה את אחד מהנ"ל, אבל דווקא
אז נעצרה מישהי אחרת לפני הרכב שלנו, נהגת חדשה. שטרית הוא אחד
האנשים היותר מתוסכלים מינית שהכרתי. הוא זרק לבחורה כמה הערות
על הקדימה שלה, והאחורה שלה - ולא התכוון לסוברו הלבנה.

באותו הבוקר ידעתי שמשהו הולך להשתבש. מהבקרים האלו שעוד לא
הוצאת רגל מהמיטה, צחנת הפה עדיין טרייה, והשיער עומד בכיוונים
מוזרים. משחתי על מברשת השיניים את  המשחה, לא עברה שניה, והיא
נפלה לכיור. עשיתי את אותו הדבר, והיא נפלה שוב. בטח משהו לא
בסדר איתי .על השולחן בפינת האוכל לא חיכתה לי שקית עם
סנדוויץ', וגם לא קפה חם. בבתים אחרים דווקא משאירים לילדים
משהו. אמא שלי טוענת שמאז שכל הסנדוויצ'ים שלי נשארו בתיק
והסריחו אותו במשך שבוע, היא יותר לא טורחת, כי חבל לזרוק
אוכל, יש אנשים בסיביר, באוגנדה, באתיופיה ואלוהים יודע איפה
עוד אין להם מה לאכול. היא רק שוכחת שהסנדוויץ' האחרון שהרקיב
לי בתיק היה בכיתה ב', אבל הרגלים של אשה זקנה קשה לשנות (או
שזה כלבה זקנה?). האמת שכל המחשבות הרעות האלו לגביה עשו לי
קצת רע. אני אוהבת אותה, באמת שכן. פשוט מאז ומעולם עם אבא שלי
היה יותר קל להסתדר. חבל שכל ההסתדרות הזו איתו עלתה לאמא שלי
בזה שעכשיו הוא בניו-יורק עם המזכירה שלו, בטח באיזה מלון, או
בית קפה, תלוי מה השעה שם.
יצאתי מהבית לכיוון  הרכב, כדי לצאת לדרך שתוביל אותי לעוד יום
של סיוטים בעבודה. לא באמת רציתי לעבוד, זו פשוט הייתה הדרך
היחידה להתרחק קצת מהבית, הדרך היחידה להעביר את הזמן עד הגיוס
הזה, והדרך היחידה להאפיל על החלק החושב שבי ולהתרכז בחלק
הפיזי ולחלק לאנשים מק-רויאל על גחלים, או גלידה בשקל תשעים.
השעה הייתה כבר שבע וחמישה, מה שאומר שלעבודה אני כבר לא אגיע
בזמן. נסעתי קצת יותר מהר, ופתאום משום מקום, אני באמת לא
יודעת מאיפה הם הגיחו, עצרה אותי ניידת. אחד מהם היה ממושקף,
עם שערות שיבה, ועיגולי זיעה מחרידים מתחת לבית השחי שלו
שהוסתר ע"י המדים הכחולים. הוא לא הפסיק לתת לי הערות על החזה
שלי, והתחת שלי, ואני כמעט בטוחה שהוא זרק עוד כמה דברים שכבר
סיננתי. השני רק עמד שם, שתק והביט בי במבט של "תתרגלי אליו,
כולנו כבר התרגלנו". הצעד הבא שלו היה לרשום לי דו"ח על פנסים
כבויים באמצע נובמבר, מחסור בשלט נהג חדש, ונהיגה במהירות
מופרזת. כבר הבנתי שאת העבודה שלי איבדתי באותו היום, ואת
המשמרת בעבודה החלפתי בגיחה לאלי הביתה. הדבר הראשון והאחרון
שאני זוכרת זה אותו מציע לי כוס קפה, אותי אומרת לו שאני שותה
רק נס, ואחרי זה אותנו במיטה שלו, והתחתונים שלי על הרצפה שלו,
והחולצה שלי על הכסא שלו. אני זוכרת אותו מספר לי על האוגרים
החדשים שהוא קנה, נותן לי ללטף אותם קצת, ואז מנשק אותי בדרך
המסורתית שלו להשכיב אותי.  איך לעזאזל אנחנו תמיד מגיעים
לאותו המצב. הוא שם מעלי, מרוקן ממני כל טיפת שפיות אחרונה,
וברקע האוגר האידיוט שלו רץ במעגלים, וזה כל מה שיכולתי לשמוע.
את זה ואת הנשיפות שלו. רציתי שהאוגר יפסיק עם הרעש הנורא הזה,
רציתי שאלי יפסיק להתנשף מעלי, וככה שניה לפני שהוא גמר עצרתי
אותו.

בחיי שלא ציפיתי לכזו הפתעה. בפעם האחרונה שהיא הגיעה מבלי
להודיע, היא זרקה את כל המתנות שאי פעם קניתי לה על הדלת של
הכניסה שלנו, מלמלה איזה משהו, התחילה לבכות וברחה. אני זוכר
שאחותי הקטנה הסתכלה עלי במבט חצי המום, חצי כועס, כי היא אהבה
את טליה מכל הבנות שאי פעם הבאתי הביתה, ואחרי המבט היא סיננה
מבין השפתיים הקטנטנות שלה "לי אף פעם לא קנית כל כך הרבה
מתנות". האמת שכשחשבתי על זה לעומק, באמת לא השקעתי בה מספיק,
וזה משהו שככה גורם לך קצת להצטער, שאתה לא משקיע באנשים. אחרי
זה הם נעלמים לך, גדלים לך. מבלי ששמתי לב, היא כבר בכיתה ז',
מקבלת טלפונים מבחורים, ואני מאיים עליהם שהם יחטפו מכות אם רק
יעזו לגעת באחות הקטנה שלי. זה מה שאחי אומר עלי, שאני כבר
קצין, ושהוא לא מאמין איך האח החנון והאידיוט שלו כבר קצין.
ואז הוא מלמד אותי איך הוא שם פעם "פלאפל" על הכומתה כי הוא
עשה איזו קצינה, ואיך שאני צריך להדביק את הקצב.
בכל אופן, הפעם טליה דפקה בדלת כמו שצריך. הצעתי לה קפה, או נס
או משהו, היא לא באמת הקשיבה, ידעתי בשביל מה היא באה. האמת
היא, שהיא הייתה הבחורה היחידה שבאמת אהבתי, היחידה שבאמת
הצלחתי לנהל איתה שיחה של ממש, עד השעות הקטנות של הלילה. משהו
שקצת נעלם לנו מאז שהיא החליטה שהיא שונאת אותי. הבחורה היחידה
שהצליחה לאתגר אותי, ושהצליחה לשמור אותי על אש קטנה לתקופות
של נצחים. יכולתי להבין מה אחותי הקטנה מצאה בטליה, משהו שכולם
מוצאים בה. מה שאני מצאתי בה. הכרתי לה את סמי וסוסו, שני
האוגרים החדשים שלי. היא צחקה על זה שקראתי לאוגרת בשם סמי,
ואמרתי לה שבכלל סוסו זה הנקבה. היא חייכה. קירבתי את הראש שלי
בעדינות, והרגשתי איך אני מתאהב בה מחדש. איך כל פעם אנחנו
מגיעים למצב הזה.
איכשהו מצאנו את עצמנו במיטה שלי בפעם המיליון, ושניה לפני,
ממש שניה לפני שהספקתי, היא עצרה את הכל, התלבשה וברחה.
הדבר המתבקש היה לרוץ אחריה. וככה כשיצאתי לרחוב בתחתונים, ועד
שהספקתי, היא כבר נעלמה. ההצתה שלי אף פעם לא הייתה מהמהירות.
מבלי לשים לב שאני בתחתונים, או שאני מזיע כולי, פשוט התיישבתי
בגן השעשועים בתחתונים והברחתי כמה אמהות עם הילדים הקטנים
שלהן. רק בחורה אחת נשארה יושבת שם ממולי. היא נראתה אולי בת
20, אבל העיגולים השחורים סביב העיניים שלה ביגרו אותה בכמה
שנים טובות. היא חבשה כובע שחור ועליו ציור של היחידה של אח
שלי מהצנחנים. זה עשה לי ככה לחייך לראות את הסמל של היחידה,
ואז כשהיא קלטה שאני מסתכל עליה, זה עשה לי בחילה. איך שהיא
בטח חושבת שאני איזה סוטה מופרע בתחתונים שיושב בגני שעשועים
ומחייך לנשים זרות.

הדבר האחרון שהייתי צריכה באותו יום זה שעוד מישהו יבהה בי
ארוכות. טיולים קצרים למקומות זרים בעיר זה כל מה שיכולתי.
הרגשתי את הקבר קורא לי מתחת לרגליים, כאילו כל שנייה זו
השנייה האחרונה שלי. הטיולים הארוכים חידשו לי את האוויר
בריאות, והרסו לי את התאים במוח. המחשבות לא הפסיקו להטריד
אותי, וזה כל מה שנותר לי - לחשוב על מה היה לי, על מה איבדתי,
לשקוע ברחמים עצמיים, ולתכנן את ההלוויה של עצמי. מעולם לא
הייתי מרוצה ממה שהיה לי. תמיד הפרפקציוניזם הנורא הזה שירשתי
משני ההורים שלי התקיל אותי בדרך אל האושר. יש דברים שמאבדים
מהמשמעות שלהם כשאתה גוסס. כמו הציון במבחן הפסיכומטרי האחרון,
שלא היה מספיק לי, כמו עוד שני קילוגרמים שהעליתי בחודש
האחרון, וכמו החבר שעזב, ממש כמה חודשים לפני שהתחלתי למות
לאטי. אז החלטתי שאני לא מכירה מספיק את העיר שלי, העיר
שנולדתי בה. והאמת, שלא הרגשתי שאני מסוגלת לעשות משהו אחר חוץ
מלטייל. אז התחלתי לטייל, להכיר כל גרגר אבק על המדרכה, כל כלב
שמחרבן בפארק, כל פרצוף הזוי מוזר או סוטה, וכל ילד קטן שצפוי
לו סוף ארוך משלי, ושמח יותר משלי. ובכל מקום, בוהים בי,
בגוויה המהלכת. בפרצוף החיוור, השקיות מתחת לעיניים והקרחת
שמתחבאת מאחורי התהילה שלי כמדריכת צניחה.
באותו היום השמש כבר הראתה סימני התאבדות, והרגליים שלי קראו
לי לנוח. התיישבתי על אחד הספסלים, כשבחורה רצה מכיוון אחד
הבתים, תוך כדי כפתור החולצה שלה. אחריה יצא בחור צעיר, דומה
לאחד שפעם היה לי, בתחתונים. הוא היה צעיר ממני בשנה או
שנתיים, לא יותר, רק שהיום אני כבר נראית הרבה יותר ממה שאני
באמת. הגוף שלי והנפש התעייפו. הוא לא ראה לאן היא ברחה,
והחליט לשבת על הספספל מולי. בוהה בי. וזה הדבר האחרון שהייתי
צריכה באותו היום - שמישהו נוסף יבהה בי. הדבר הראשון והיחיד
שיכולתי להעלות במוחי באותו הרגע הוא שהסוף שלי קרב ושאני
צריכה להגשים חלום אחד אחרון. לא נשארו בי כוחות להתמודד עם
המחלה, רציתי לסיים את הכל כאן ועכשיו, והחלטתי לעוף. עליתי על
אחד הבניינים - תמיד רציתי לחשוב שצריך לעלות על הבניין הכי
גבוה בעיר בשביל לעוף בפעם האחרונה, אבל זה היה בניין סטנדרטי
למדי. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהתפשרתי על פחות מהכי
טוב. למען האמת, זו לא הייתה הבהייה של הבחור בתחתונים  שדחפה
אותי לקפוץ מכאן, אלא הרצון הזה שהוא ירדוף אחרי ולא אחרי
הבחורה שיצאה מהבית שלו בריצה. רציתי שמישהו אחר יישב על ספסל
בתחתונים ויזיל דמעה בגללי.

"אני כבר לא יודעת למה להאמין", אמרתי לו בפעם האחרונה שראיתי
אותו. הוא תמיד הבטיח הבטחות, תמיד הבטיח שיהיה יותר בבית,
שיתייחס לילדה, שניקח חופש, שניסע. השגרה הנוראה הזו שאפפה
אותנו הייתה נוראה. רציתי שינוי, רציתי משהו מפתיע, כמו בימים
של פעם כשנסענו לטייל בהודו, כשהיינו ישנים בכנרת, שהספיק לנו
להיות ביחד, ולעזאזל עם העולם. עכשיו זה רק הוא במשמרות, אני
במשמרות ובין לבין רואים אחד את השני כשמחליפים עם הילדה.
הייתי רוצה לחזור הביתה, ולמען האמת נמאס לי מהשגעונות של אמא
שלי, אני מרגישה כמו בת 16 שוב. אני צריכה לצאת מהבית שלה,
לחזור לבית הקטן שלי, לקרוא ספרים ליד מנורת הלילה הקטנה
שלי, ולהסתכל בעצמי עוד פעם אחת במראה שבכניסת הבית שלי.
האמת שכמעט החלטתי שאני חוזרת אליו, שאני כל כך מתגעגעת, שאני
יכולה לחיות אפילו עם השגרה הנוראה, ועם זה שאני לא רואה אותו
יותר. הוא הבטיח, עוד שבוע. רק עוד שבוע ואנחנו נצא שלושתינו
לחופש, כמו פעם. אולי ניסע לירדן, אולי לאילת, אם אני ארצה
נטוס אפילו לשוויץ, הוא הבטיח. הטלפון הנייד שלי צלצל ממש
באמצע הרמזור שעמד ליד הבית הישן שלנו. רציתי לעשות לו הפתעה,
ולחזור לפני שהחופש שלו מתחיל. המספר שלו הופיע על הצג. חשבתי
לעצמי - כשהטלפון מצלצל כשהוא אמור להיות בעבודה יכולות להגיע
רק חדשות רעות. וכמו תמיד, כשזה נוגע אליו - צדקתי. עוד שבוע,
בשיחת טלפון אחת הכל התפספס. עוד שבוע, רק עוד שבוע נשאר. הבעל
שלי, או הבעל לשעבר, האמת שאני מפחדת לתת הגדרות כל כך חותכות,
מואשם בהטרדה מינית. אני ידעתי שזה רק שטרית שיכול לגרור אותו
למצבים כאלו, וצדקתי. בחורה בת 18 מתלוננת על בעלי ועל הקולגה
שלו על הטרדה מינית. הוא לא יואשם, רק שטרית, אבל את החופשה
שלו הוא לא יקבל. באותו הרגע אמרתי לעצמי, שאת האישה שלו הוא
כן יקבל, ושום דבר לא יכול לגרום לי לעשות אחרת כרגע. את זה
אמרתי לפני שבחורה צנחה ישר אל תוך שמשת המכונית שלי. בחורה
בקושי בת 30 הייתי מעריכה, עם עיניים שקועות, וכובע שחור,
התאבדה לי ממש על שמשת המכונית. זה היה הסימן שלי כנראה שאני
לא בדרך הנכונה. אחרי שעה של בהייה באישה מרוחה על שמשת
המכונית שלי בסמטה הקטנה שפעם נהגתי לגור בה, החלטתי שאשאר אצל
אמא שלי רק עוד קצת.

באותו הלילה, בהיתי מהחלון אחרי החדשות הרעות שהגיעו מתחנת
המשטרה. הודעתי לה שאת החופשה שלי לא נקבל, והבנתי שכבר אין
סיכוי שאשוב לראות אותה במיטה שלנו שוב. ומהחלון, כל הרחוב
עוצר מלכת. המכונית שלה מוכתמת בדם של אישה זרה, את הכביש חוצה
בחורה מוכרת עם חולצה מכופתרת שבגללה לא אקבל את אשתי בחזרה.
ממולה נעמד איש בתחתונים והיא סוטרת לו על לחיו. ומתוך המון
האנשים, עשן המכוניות, וצפצופי האמבולנס, אני רואה ממולי ילדה
קטנה בשמלה תכולה עומדת מול חלון ראווה שעומד מולי, ולא זזה.