פגשתי היום את שלי. לפני כמה שנים התחלתי לכתוב עליה סיפור.
היא הייתה שחיינית שאמא שלה דחפה אותה להיות מוצלחת, למרות
שהיא לא רצתה.  עכשיו אני פוגש אותה, עדיין בת 12, הולכת ברחוב
עם בגד ים רטוב ורועדת. "שיט, "אני  אומר לה "שכחתי אותך. את
בסדר?" היא מהנהנת לאט. קשה להיות דמות שטוחה כל-כך הרבה זמן.
וחוץ מזה היא כבר שש שנים בת 12 שזה באמת חרא של גיל.

אני לוקח אותה הביתה, וכבר מצטער על זה. רונית מעוצבנת עלי וזה
לא הזמן המתאים ל...
"שוב אתה עם הארס-פואטיקה המזוינת שלך?"  רונית שוברת כוס,
הילד צורח. שלי מתחילה לבכות. "מי זאת בכלל?" רונית שואלת.
"זאת שלי." אני אומר. "היא שחיינית אבל היא רוצה להיות זמרת.
"באמת?" שלי אומרת. "איזה יופי! איזה דבר נהדר לרצות להיות."
שלי מחבקת אותי. רונית מביאה לה בגדים נקיים. היא בדיוק באותה
מידה כמו רונית, וגם יש לה עיניים דומות, חומות וגדולות כאלה,
כמו שאני אוהב.

"היית חייב לעשות אותה כוסית?" רונית שואלת כששלי במקלחת. "על
זה אתה חושב כשאתה כותב סיפורים?" אני כבר מכיר את הויכוחים
האלה, אין לי סיכוי לנצח.  "היא בת 12 לעזאזל! מה את רוצה
ממני? לא אני לא חושב על בנות 12, בכלל לא. אף פעם לא. "
"מה זה הבגד ים הזה תסביר לי אולי?" "היא שחיינית. זה סיפור
מטפורי על שאיפות וגם..."
רונית לא קונה את זה. היא שוטפת כלים ולא מסתכלת אלי.
אני אפסיק להיות סופר. אולי אני אהיה שוטר. אני נראה נהדר
במדים. "היא מזכירה לי אותך..." אני אומר. "כאילו אני זקנה
מדי? "  רונית שואלת. מה היא רוצה ממני? בסוף אני באמת אתחתן
עם אחת הדמויות שלי. אני חושב שהיא תהיה אילמת.
רונית גומרת לשטוף, מנגבת ידים, ואומרת בשקט : "לא רוצה אותה
במקלחת שלי. "
אבל שלי באמת הייתה רעיון טוב. לא מפותח ולא ממומש. היא היתה
יכולה להיות משהו. אולי אפילו זמרת. אבל מה  לא אעשה בשביל
האשה שאני אוהב. אני קורע את הדף. שלי נעלמת לעולמים.

רונית הולכת להתקלח. " יופי." היא צועקת לי, "הזנזונת הדמיונית
שלך גמרה את כל המים החמים.