את יושבת בקרקס בקהל הרחב, אולי אפילו אוכלת צמר גפן מתוק ,
ופתאום אחד מהגמדים קורא לך. הוא זוכר אותך .  אולי הוא היה
אתך בבית ספר יסודי, או בחוגי סיירות של כיתה ד'. הוא כל כך
מתרגש שהוא עוצר את כולם. בולעי האש יורקים במהירות.  מרקו
וחואניטה נופלים מהטרפז לתוך רשת הביטחון.  האישה עם הזקן
מפסיקה לעשות לעצמה צמות. הזרקורים מופנים לכיוונך, למרות שאת
נראית נורא היום, מי מתאפר כדי ללכת לקרקס? והגמד  אומר בקול
שנשמע לך פתאום מפחיד: "תראו מי פה." ואת עולה על הבמה .

תמיד היה לך פחד לא רציונלי מקרקסים בכלל וגמדים בפרט. העניין
עם פחדים לא רציונלים הוא שהם לא אמורים להתגשם. נגיד אח שלך
איתמר מפחד מכפתורים, אבל אף פעם לא תקף אותו כפתור ברחוב.

הגמד מחבר לך מיקרופון קטן אלחוטי וסמוי מהעין.  הקהל צופה.
הקהל אוכל. הקהל צוחק ורועד מהתרגשות. ואת אומרת: "שלום." את
רגועה. והגמד אומר: "את זוכרת אותי?" ואת אומרת: "כן." ובאמת
שאת מנסה לזכור. את עוברת  על העיניים שלו והשיער שלו והאצבעות
שלו בידיים ומחפשת משהו ממישהו שפעם אהבת או שנאת. "את משקרת."
הוא אומר, ואז הוא אומר את השם שלך כאילו הוא עלבון ענקי בפני
עצמו.  את מנסה לזכור מה עשית לו רע. את הרי היית ילדה נגררת.
חלשה, אכזרית ואיומה.

הוא קושר אותך  במטפחות צבעוניות שהליצן מוציא מתוך הפה שלו
כמו חבל שלא נגמר אף פעם. והקהל מריע. והוא אומר לך: "את העלבת
אותי. עלבון כואב יותר מאש צורבת".  ואת רואה שכבר מאוחר מדי
לכפר על מה שעשית, כי היו לו חיים שלמים לסבול מזה. את גם רואה
שאת לא תדעי לעולם. ושזה כבר בעצם לא משנה. והוא מעלים אותך
בתוך קופסא של קסמים, ואת אינך. והוא אומר לך: "את אמרת שגמדים
לא יכולים. "