אני תוהה לעצמי-
תהיות קטנות, עצובות, רגעיות.
מתחילה בקטן-
משאלות- לב מנופצות,
כאבי נפש עלומים,
תקוות קטנות לטיולים בינות צמחים.
ואז אני עוברת לתהיות הרציניות יותר-
אהבה לא שוויונית,
מחשבות על מקומות ומשמעויות נסתרות,
חבר- לא חבר שנעלם לעיתים,
מוות ושכול,
אומנות לא קיימת.
העצב שלי...
כמו תמיד כובל אותי לעצמי,
למרות ניסיונותי להשתחרר,
להסתחרר,
להתערפל בעצמי.
לגעת באמת הצורבת
שלי, אולי אף שלך...
חבר שלי.
אהובי.
נוטש כמו תמיד,
עוזב אותי למחשבותיי
לתהיותיי האינסופיות.

כמו תמיד.