|
הכל היה כך-כך קר, כל-כך ישן
כל-כך רחוק מן הזכרונות שלי
בזכרוני אתה צוחק עם עינייך השחורות
ואוהב ודואג ותמיד נמצא
ואילו פה אתה ממש מולי כל-כך קרוב אליי
כמעט שנוגע בי
אך בכל זאת אבוד
יש לך משהו במבט מאד מבולבל
מאד לא שלם עם ההחלטות האחרונות שלך
יש לי משהו במבט שמנסה לעזור לך
שמנסה לכוון אותך
ואיני יודעת איך
בזכרוני אתה נושק לי במצח ומספר לי סיפור
בזכרוני אתה רץ ממקום למקום בכדי לא להפסיד כלום
בשביל לגלות את כל הנסתר לך
ואילו פה אתה שוכב קפוא עם עינייך השחורות
בזכרוני אתה גורם לי לרצות לראות אותך תמיד
לדעת איפה אתה
ואילו פה מבטי אינו יכול לסור ממך
ואני מבקשת מאלוהים מתחננת שיהפוך אותי
מצדי לתמיד
עיוורת
|
|
|
כשאני אהיה רופא
חשוב, אומר תמיד
איך נתנו לי
הזדמנות בבמה
חדשה לפרסם את
היצירות שלי.
אזכר בעונג כיצד
חיבק אותי
הציבור בהתעלמות
מוחלטת.
כיצד בועז התעכב
בפרסום היצירות
הפוסטמודרניסטיות
שלי.
אז לא כולם
יכולים להיות
סופרים.
אבל תעשו לעצמכם
טובה, אל
תתאשפזו בארץ.
פרנקנשטיין |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.