כשאני חושבת על הקיץ של תשעים ותשע, הקיץ האחרון שלי כלוחמת
אמיצה בצבא הגנה לישראל, אני חושבת רק על הפנים הסמוקות של
סרן יוסי הקפ"ס. אז אני חושבת לעצמי ככה: את יפה, את חכמה, את
מצליחה כל כך מאוד, וכמה שנים עוד תבזבזי בהרהורים ריקים על
מסיבה אחת, שלא לדבר על משפט אחד, נגיעה אחת, מבט חודרני עד
אימה אחד של סרן יוסי הקפ"ס, מלך הכפסי"ם של כנף עשרים וחמש.
או על רועי .
אבל תמיד כשאני שומעת רחשים של גלגלי אופניים נצרבים על האספלט
החם, אני זוכרת את סרן יוסי הקפ"ס מאזן את כל כובד משקלו
המונומנטלי על התלת-אופן הוורוד.
חיילת תסדרי את עצמך. תפזרי את השיער ותרגיעי את השדים
הירוקים בנשמה שלך. איך את יכולה שלא לבטוח בחבר הכי טוב שלך
בעולם, סרן יוסי הקפ"ס שהוא צעיר וגבוה ויש לו עיניים כחולות
קפואות כאלה , שגורמות לך להבין שהשאלות שלו הם משהו אחר
לגמרי, עמוק יותר וכחול יותר, וכל הדברים שמלמדים אותם איך
עושים ואיך לא בקורס כפסי"ם מתחילים לפני שהם פותחים את תיבות
הפנדורה של עצמם.
אני רוצה כל כך להשתחרר, אני אומרת ליוסי. אני מפחדת פחד מוות
ממטוסים וכל השאר. כל כוכב נופל נראה לי מחפש אותי בלחש, לראות
איך העור שלי עולה בלהבות. ורק בחושך המוחלט כשנשימות כבדות
מסוג זה או אחר מקיפות אותי בפמיליריות מרגיעה או זרות נעימה
אני שוקלת לתת למחשבות החופש שלי לצמוח. יוסי הקפ"ס משחק בשפם
העבות שלו, שנראה לפעמים כאילו הוא צומח בתוך רגע, והוא נוהג
לגלח ולגדל ולגלח. אני יכולה לראות את עצמי בארונות הכסף
המבהיקים.
"תשמעי, יש לי פה ילדות שמפחדות מידיות של דלת, אנשים שחושבים
שאם הם יצאו מהבית שלהם הוא יעלם. יש לי פוביות מאונס עד שדים,
דרך ליצנים כפתורים וגויאבות . את בחיל אויר מותק. אין ברירה.
יש פה מטוסים. ועכשיו " - הוא פורע את השיער שלו בתנועה
מחושבת של אינטימיות מעושה "ספרי לי למה באמת באת היום לשבת
במשרד המרוהט בכבדות של סרן יוסי הקפ"ס."
קפ"ס = קצין פסיכולוגיה. קב"ן בשפת חיל האויר.
לפעמים בלילות , בערב במיטה, רועי היה מדבר אלי, ואני הייתי
בוהה דרכו לנקודה לא ברורה, לפנים הדהויות של סרן יוסי הקפ"ס.
רועי היה נבהל ומחבק אותי חזק מדי. "יפה שלי, תישארי לעולמים".
"תישארי עם רועי לנצח" יוסי היה אומר. "את צריכה יציבות" , אמר
לי סרן יוסי הקפ"ס. "תני לידיים המשעממות שלו לעבור לך על
הגוף. יבשות, יבשות, וחמות." קצות האצבעות הקרחיות שלו נוגעות
- לא נוגעות ברגלי. מבטו מהופנט על הנצח.
רועי שלי. שום דבר לא עשיתי כדי לפגוע בגומות החן המתוקות
שלך.
"תספרי לי, מי לפני ידע לתת לך, את תחושת הלונה פארק המסחררת
הזאת של הבלבול. איך אפשר אחרת לגרום לך להבין, שמטוס זה רק
מטוס, וזיון זה רק זיון."
כשסרן יוסי הקפ"ס היה בודק מסדרים הייתי רואה איך הגבות שלו
מתכווצות בתנועה בלתי רצונית של עונג כשהוא פתח את הארון שלי
לראות אם הבגדים שלי מקופלים.
אז ככה קרה שחודש לפני שהשתחררתי החליט סרן יוסי הקפ"ס
שהתקדמות משמעותית בפתירת הבעיות הנפשיות שלי הוא כבר לא ישיג.
הוא החליט במקום זה להתענג על אישיותי חסרת היציבות בשבירת
דיסטנס מוקדמת.
את התיק הרפואי הוא החזיר לי בצירוף המלצה חמה למציאת רופא
אזרחי, ואולי גם איזה אשפוז קטן, חופשה בארובה, או התמכרות
פטאלית למשככי כאבים. "אז", סרן יוסי הקפ"ס משך את שערו לאחור
בתנועה דון-ז'ואנית לא אופיינית "אני מקבל מחר דרגה, את
יודעת?" "ואיך זה גורם לך להרגיש?" יוסי התעלם ואמר: "את
מוזמנת, למסיבת הפלאפל הפסיכודלית שלי, בקאנטרי קלב חדרה"
רועי היה אומר לי : "אני ואת לעולמים."
לעולם , לעולמים, לעולמי עד. אני עוד חודש משתחררת. נצח זה
עניין יחסי כמו רוח. חשבתי בדרך לקאנטרי קלב חדרה. הדרך הייתה
מכוסה בכרזות נוצצות שמשנות את הצבע עם כיוון השמש. ניסיתי
לקרוא אבל האוטובוס זז מהר מדי או שלא הייתי ממוקדת מספיק או
עייפה מדי. ניסיתי להירדם ולהתעלם מהתחושה שכל האוטובוס מסתכל
עלי, ושכולם יודעים לאן אני נוסעת, ומה יש לי מתחת למדים.
. בכניסה אני עוד רגועה ואומרת לעצמי שטעיתי בקריאת כוונותיו
של קצין הפסיכולוגיה שלי. הכניסה לאזור המבודד מכוסה בנייר
קרפ בכחול חיילי ומכובד שאומר: קיבלתי דרגה, יהיו נאומים.
אולי גם מפקד הבסיס יגיע. נרים כוסית לחיים ונלך לישון, אבל
מהר מאוד אני רואה שהמקרה שונה לגמרי. אני מריחה את הריח של
הג'וינטים שחזק כמעט כמו ריח הטחינה, והפלאפל שמטתגן בסיר
ענקי על גזייה מפלצתית.
"סליחה חיילת, את מוזמנת לכאן?" "כן, אני.." "נורית! החיילת
של יוסי. אני צודק?" "צודק, אני אומרת. הוא מכניס אותי דרך חרך
צר, אני רואה שהמקום מפוצץ באנשים. בנות צובעות את עצמן בצבעי
גוף זרחניים. מוסיקת אסיד כל כך חזקה שהכל הופך לסרט בלי
מילים. בר אקטיבי. הקפצות. שחייה בעירום, וכמויות פשוט אדירות
של פלאפלים. אני חוטפת סחרחורת איומה. מישהו זורק עלי פלאפל .
נקלעתי לשטח אש. ליצן שיכור נופל אלי פתאום. עובר הבר
האקטיבי. אני מקפיצה טקילה. אני שותה בירה. אני מקפיצה עוד
טקילה.
ואז, על תלת אופן ורוד, בבגד ים טנגה סגול עם נקודות, מבצע רב
סרן יוסי הקפ"ס את הכניסה המרהיבה שלו. שתי כתפיו מלאות כוויות
חמורות מזוג פלאפלים לוהטים שהודבקו עליהן בטקס זובור מבודח
ומסומם. הוא גורר אותי לצד ואני כל כך המומה, שבטח שאני לא
מתנגדת. כשרב סרן שלם בישראל דוחף את הלשון שלו לפה שלי.
משעין אותי על השולחן, פורם כפתורים במדים שלי. משחיט רכוש
צבאי קצת לפני ההזדכות. גם כשהמוזיקה עוצרת לשניה ואני
שומעת אותו צועק לי "מטורפת. משוגעת. שום דבר לא יעזור לך
כבר."
אני חושבת על זה כשאני מתלבשת ומתרחקת משם. אני מסתכלת על
הפרצוף הזחוח שלו. אני מתעלמת ממילות הסליחה והתודה השיכורות
שלו. אני מנסה לשכוח את זה כל הדרך הביתה, ומבינה שזה כבר לא
יעבוד אף פעם. אני חושבת במעשיות: איך אני נוהגת לבקו"ם.
איפה אני עושה מסיבת שחרור. ואז אני מזמינה מקום בטיסה שטסה
הכי רחוק שאפשר. ואני נכנסת לשדה התעופה בלי לרעוד ועולה על
המטוס בלי לחשוב פעמיים.
וכך קרה שאני היום חברה במועדון הנוסע המתמיד של אל -על. תודה
רבה לך סרן יוסי הקפ"ס, וכל הכבוד לצה"ל. |
