בבית שלי יש גינה לבנה ועץ כחול עם ירכיים ירוקים. והעקבים של
האימא שהולכת בבית צהובים כמו השמש. בבית שלי. והאבא שותה שוקו
והאחים מרוחי-מבט. בבית שלי. בבית שלי. ולחם יש הרבה ועבודה זה
המקום שממנו חוזרים הביתה להיות צבעוניים. בבית שלי. והקירות
שבו חומים רק כי אפשר לבחור בכל צבע. והורוד שבו יציב מאוד
והסגול - סגול. ככה הוא הבית שלי, סתם כי מתחשק.
ולילדה הקטנה שבבית שלי יש עגילים במקום עיניים וענבים במקום
פה. וכשהיא שרה, הציפורים באות ללמוד וכשהיא רוקדת, רינה
מציירת כל תנועה. בבית שלי.
והחבר הכי טוב של הילדה הוא חייל עם כומתה שקופה ומדים בצבע
תכלת ולבן שנוסע על גבם. והשכנים - שכנים, והשוטר שוקולד.

בבית שלי קופסאות ממוחזרות וחיוכים אינם תפורים והקוסמים אינם
רוצים להעלים אף אחד. בבית שלי העוגות לא משמינות וכל שיער
נחשב יפה וכל משקל הוא אידיאלי. בבית שלי יש אהבות אמת לנצח
והתמימות לא מגונה ולא נלעגת. לבית שלי יש גג מזהב שנסגר רק
כשיורד גשם כדי להשקות את הפרחים שבחוץ, והחוץ הוא פנים, כי
אין צורך לסגור את הקירות לריבוע או עיגול או משהו.

בבית שלי זו אני ומחוץ לו אני כבר אינני. חלק ממני נעלם או
נגנז לאחר כך כשאשוב לביתי. בבית שלי יצרתי לי עולם משלי.

בבית שלי הצבתי מראות בכל מיני כיוונים ושלחתי את כל האהבה שבי
החוצה, ופתאום - עוד בתים באורות ובצבעים עם מראות וחיוכים
אלתרנטיביים.

בבית שלי מצאתי ייאוש - אל-ייאוש - תקווה. בבתים שמולי מצאתי
אותי באלפי שילובים אחרים.