שעות על גבי שעות הייתי יושבת בחלון ומתבוננת בו, בוחנת אותו,
כל פעם אותו סדר יום, מגיע הביתה, מתקלח, שם את הבוקסר עם
התותים הורודים, מתיישב על עדן החלון ומעשן וואי וואי כמה הוא
מעשן בכמיות, בשרשרת, לפעמיים נדמה לי שהוא יושב שם כי הוא
יודע שאני מסתכלת... כאילו הוא עושה את זה בכוונה,
יודע שזה מכאיב לי ופוצע אותי כל פעם מחדש.
המרחק בין הבית שלי ושלו לא גדול, כמה מטרים, אבל אני
מרגישה שיש בנינו מחיצת זכוכית עבה שלעולם לא תישבר.
הוא נמצא מולי אבל לא ניתן להשגה, הוא רחוק מפה חמש
או שש שנות אור, אם לא יותר. בכל פעם אני מגלה משהו
חדש לעצמי ורואה שכבר יומים לא התקלחתי או ששכחתי לאכול.
אבל זה לא מה שעוצר אותי מלשבת בחלון שעות על גבי שעות ורק
לצפות שהוא יגיע כבר לחלון וידליק את הסיגריה המזויינת שלו.
כשאני רואה אותו גופי מתמלא באבנים קטנות קטנות שרק מחכות
להתפרץ החוצה ולקרוא בשמו, אני בכלל לא יודעת את שמו.
המחשבה שבכל יום אני קמה ואראה אותו שוב גורמת לי להמשיך
לנשום. יש לו גוף אבירי, אצילי, כזה שכל גבר חולם עליו וברור
שגם אני.
כנראה שאצטרך לשבת שם עוד הרבה זמן, טוב לנו ככה,
ביחד אבל רחוק.
אני אומרת לעצמי שמערכת היחיסים שלנו מאוד מיוחדת ומאמינה
בזה בכל הכוח. הוא מעשן סיגריה ואני מדמיינית אותנו עוטפים
זה את זה במיטת המשי שלו... כן בהחלט מתאים שתיהיה לו
מיטת משי.
אני ממציאה לו שם: ליאור, כן ליאור, אני כותבת את השם שלו
בכל מקום. ליאור ליאור ליאור ליאור ליאור ליאור. השם שלו
מתנגן כ"כ יפה באוזני.
באחד הערבים צלצל הטלפון, לא עניתי וקולה של אמא שלי נשמע
בהודעה... ליאורה את שם, מה קורה איתך, הכל בסדר???
אני לא זזה ממקומי....רק חושבת עלי ועל ליאור.