נכנסתי בשקט לחדר.

אבא שלו אמר שהוא מחכה לי, והעובדה שאמא שלו לא אמרה לי שלום
מכיוון שבכתה בלי הרף- גרמה לי לחשוב שמשהו רציני קרה לו.

אבל למה שיקרה לו משהו רציני? אני מכיר את אלעד מאז שאני מכיר
את עצמי. אנחנו חברים טובים עוד מהמעון, גדלנו יחד והוא אף פעם
לא חלה. בגן, כשכל הילדים נדבקו אחד אחרי השני באבעבועות רוח
הוא לא חלה בזה כלל. תמיד צחקנו על זה שהוא מעין סופרמן שלא
חולה בשומדבר- אפילו בשפעת הוא מעולם לא חלה!

רק לפני כמה ימים, הוא התמוטט באמצע שיעור ספורט. רציתי לנסוע
איתו לבית החולים, אבל לא הרשו לי להצטרף אליו. רציתי אחרי בית
ספר להגיע אליו- אבל אבא שלו התקשר אליי במיוחד וביקש שאני לא
אבוא לבקר, מכיוון שאלעד צריך לעבור המון בדיקות ושלא יהיה לו
זמן אליי. היום אלעד בעצמו הזמין אותי לבקר אותו בבית החולים.

הוא שכב במיטה שלו, לבוש בחלוק של בית החולים ונראה מותש
לגמרי. צינורות היו מחוברים לידיים שלו, היו המון מכונות
מסביבו. איך זה שסופרמן חלה לי פתאום?

אלעד חייך ברגע שהוא ראה אותי. הוא סימן לי להתיישב בכיסא
לידו. התיישבתי והסתכלתי עליו בשקט. הוא לא נראה לי יותר מדי
שונה. כן, מותש ועייף- אבל זה בטח מהבדיקות שלו. תכלס, אני לא
אתנגד שהוא יחזור לבית ספר. למה הוא עוד נשאר בבית החולים הזה
כבר יותר משבוע? הוא בסדר! הוא אלעד! הוא שורד הכל... למה יש
לו אינפוזיה?

היה שקט במשך כמה דקות ארוכות. שנינו רק הסתכלנו אחד על השני.
הרגשתי שלשנינו יש המון מה להגיד אחד לשני, ואני לא ידעתי למה
לא יכולנו פשוט לומר את זה. רציתי לספר לו שלכולם אכפת, שכולם
מתגעגעים אליו בבית הספר- ובעיקר אני, שפתאום גיליתי שאני לבד
בהפסקות מאז שהוא הלך לבית החולים. אבל לפני שהספקתי לשאול
אותו לשלומו, הוא דיבר.

"אני הולך למות."

הוא אמר את זה כאילו כלום. בלי שום רגש. צמרמורת עברה בכל הגוף
שלי.

"מתברר שיש לי איזו מחלה נדירה," אלעד המשיך לדבר ללא רגש-
כאילו הוא משנן חומר לאיזה מבחן בהיסטוריה, "אני בכלל לא יודע
איך קיבלתי את זה. הרופא דיבר עם אבא ואמא שלי, לא איתי."

נשארתי שקט. לא יכולתי להגיד שומדבר. אני, שהגרון שלי יבש רק
אחרי שישה סיבובי ריצה, פתאום הרגשתי כזה יובש בגרון רק בגלל
משפט אחד. הוא לא יכול למות- החבר הכי טוב שלי! הסופרמן שלי!

"אמא ניסתה להסביר לי, אבל היא לא הפסיקה לבכות. אתה יודע, זה
לא קל לחיות עם הידיעה שהבן שלך עומד למות. אבא סיפר לי שלא
נשאר לי עוד הרבה זמן, אבל מהרגע שהוא אמר לי את זה לא הקשבתי
לשאר ההסברים."

אולי הוא עובד עליי? בחנתי את עיניו לעומק. תמיד כשהסתכלתי
עליו כשהוא עבד עליי- הוא פשוט התחיל להיקרע מצחוק. אולי בעצם
אלעד עובד עליי? אולי הוא אמר לאמא שלו לבכות בכניסה כדי שאני
אחשוד?

פעימות הלב שלי התחילו למהר ברגע שהוא חייך אליי והוריד את
מבטו למטה.

אחד הדברים המיוחדים באלעד הוא שהוא יודע לחייך חיוך עצוב. קצת
קשה להסביר את זה- אבל זה פשוט קיים. אלעד תמיד הכחיש את זה
שיש לו חיוך עצוב, למרות שאני המשכתי לטעון שזה קיים. בסופו של
דבר הוא הודה בזה, ואף הוסיף שאני היחיד שמזהה את החיוך, שאני
היחיד שיודע מתי הוא באמת עצוב.

"אלעד," אמרתי בקול שקט, "איך...? אתה אף פעם לא חולה...
איך...?"

"אני יודע שקשה לך להאמין, אבל אני לא משקר לך. אני רוצה לשקר
לך, אבל אני לא. זו מחלה נדירה- אפילו את השם שלה אני לא יודע
לבטא. מתישהו כל המערכות של הגוף שלי יקרסו אחת אחרי השנייה,
ומשם אין דרך חזרה. זה לפחות מה ששמעתי לפני שנרדמתי."

"די, אני לא רוצה לשמוע," עניתי בתוקף והסתכלתי הצידה. הכל רק
כדי לא לראות את החיוך העצוב שלו- לא הסכמתי להיכנע, לא הסכמתי
לעכל את זה או לקבל את הידיעה הלא הגיונית הזאת.

"אני לא צוחק איתך, דן," הוא אמר וחייך שוב את החיוך העצוב
שלו. זה היה הסימן שלי שהוא דובר אמת. הוא לא היה מחייך את
החיוך העצוב שלו ללא סיבה- הרי כשהוא מחייך ככה אז הוא באמת
עצוב שם בפנים.

"אוקיי, אז אתה חולה," אמרתי בנסיון לעכל את הידיעה הלא
הגיונית, "אבל זה לא אומר שאתה תמות. מה קרה לך? אתה על כל דבר
מצליח להתגבר!"

"כל הלילה בכיתי," הוא ענה שוב ללא רגש, "מגיל 6 אני לא בוכה.
תמיד הייתי הבוגר, תמיד מישהו בכה ואני עמדתי לצידו ותמכתי."

חיוך עלה על פניי. פתאום נזכרתי בכל הפעמים ההם שבכיתי ושאלעד
ישב איתי ועודד אותי. כשנפצעתי במשחק כדורגל, כשהילדה שאהבתי
לא הסכימה ללכת איתי לסרט, כשנכשלתי במבחן במתמטיקה. תמיד
הייתי הרגיש מבין שנינו, והוא תמיד היה החזק.

"אתמול, כשבכיתי, לא היה מי שיתמוך בי. אמא בכלל לא יכלה
להסתכל עליי מבלי לפרוץ בבכי בעצמה. אבא שלי, במקום להיות איתי
כשאני צריך אותו- הוא לא ידע אם להיות איתי או עם אמא, אז
בסופו של דבר כל הערב הוא הסתובב בין החדרים."

היובש בגרון שלי רק גדל והרגשתי איך מתחילות להתרכז לי דמעות
בעיניים. תמיד שנאתי  את הרגשנות יתר הזאת שלי. איזה מן בן
אני? גם בקטעים מרגשים בסרטים אלעד תמיד מצא אותי בוכה. ועוד
עכשיו מצאתי לי זמן לבכות. נכון, חבר שלי עומד למות- אבל הוא
עכשיו מדבר על הכאב שלו, ואני צריך לתמוך בו ולא לבכות בעצמי!

"בכיתי אתמול כמו שבחיים שלי לא בכיתי. כל כך רציתי אותך לידי.
נזכרתי בכל הפעמים שאמרת שנמאס לך להיות הבכיין, ושאתה רוצה
פעם אחת שאני אהיה זה שבוכה. כל כך רציתי שתקבל את ההזדמנות
הזאת להיות החזק שנמצא לידי."

הורדתי את המבט שלי. לא חשוב כמה ניסיתי לעצור את הדמעות, לא
יכולתי. הן התחילו לזלוג מעיניי לאט. דווקא כשאלעד מדבר על זה
שהוא רצה אותי בתור החזק. הוא עומד למות והוא חושב עליי וכמה
חבל שאני לא הייתי כשהוא בכה כדי שאני ארגיש חזק...

"מותר לך לבכות," אלעד אמר לי- כרגיל קרא את המחשבות שלי.
הרמתי את הראש שלי אליו והרשיתי לדמעות לזלוג על פניי. אף פעם
לא הייתה לי בעיה לבכות ליד אלעד, אני לא הייתי צריך להיראות
קשוח לידו. למה דווקא הוא חולה באיזו מחלה נדירה? למה דווקא
הוא הולך למות לפני גיל 16? לפני הצבא? לפני הטיול הגדול שלנו
למזרח? לפני הלימודים באוניברסיטה? לפני החתונה? לפני שהוא
יהפוך לאבא? הוא הרי בכלל לא הספיק לחיות! הוא רק ילד בן 15!
מה הוא כבר ראה מהעולם? מה כבר אני ראיתי מהעולם יחד איתו?

"אמא לוקחת אותי לטיול לחו"ל. אמרתי לה שלא תוציא עליי כסף,
שתיקח מהחסכונות שלי לאוניברסיטה- כי לא צריך אותן. היא
התעצבנה עליי שאני מדבר ככה ויצאה מהחדר. אני לא מבין מה
העניין, אני הולך למות- ואני עוד צריך להיזהר לא להיות בוטה
מדי לידה?"

"תראה, אתה הולך למות והיא זאת שנשארת מאחור."

"אני יודע, אבל אין מה לעשות. אני הולך למות- צריך לקבל את זה
ולא להיות בדיכאון כל החיים."

"אתה מקבל את זה?" שאלתי והוא השתתק. לשאלה הזאת הוא לא היה
מוכן. הבנתי שהוא כועס על אמא שלו- שהיא לוקחת את זה יותר קשה
ממנו. כי הוא זה שהולך למות, הוא המסכן- הוא זה שצריך להיות
עצוב. אולי הוא בעצם כועס על עצמו, שהוא לא מספיק עצוב כמו
שהוא חושב שהוא צריך להיות.

דלת נפתחה. הסתובבתי אחורה וראיתי רופא, מבוגר, מתקדם אלינו.

"צהריים טובים, אלעד," הוא ענה בחיוך חביב וסימן לעצמו כמה
דברים בדפים שהיו מונחים לפניו, "באתי לקחת אותך לבדיקות."

"מה בדיקות?" אלעד ענה בעצבנות ותוקפנות, "יש לי אורח."

"הסתיימה שעת הביקור. האורח שלך יצטרך לבוא בפעם אחרת. אתה
יודע שאתה חייב לעבור את הבדיקות."

"מה זה משנה כל הבדיקות האלה? אני הולך למות בכל מקרה. מה אם
בפעם הבאה שחבר שלי יגיע אני לא אהיה פה יותר? תסלח לי, אבל
הבדיקות שלך לא מעניינות אותי- אלא הוא. תגיד לאמא שלי שאני
רוצה לצאת מפה ושאני לא עובר את הבדיקות האלה!" אלעד ענה ואז
חזר להסתכל עליי.

שתקתי. העברתי את המבטים שלי מאלעד הכועס שהסתכל עליי, אל
הרופא שהסתכל על אלעד ולפעמים הורדתי את המבט שלי הצידה.

"אלעד, המחלה שלך מאד נדירה. אולי עשרה אנשים בכל רחבי העולם
חולים בה כל שנה. אנחנו חייבים לבדוק כל אדם שחולה במחלה הזו
כדי לנסות לפתח תרופה. תחשוב שאולי הבדיקות האלה יצילו ילד אחר
בעולם שהוא יהיה בדיוק במצב שלך..."

"מה זה משנה?" אלעד התפרץ לדבריו בעצבנות, "לי לא תהיה
תרופה."

"אבל אולי לילד אחר כן."

אלעד השתתק. הרופא אמר לו שהוא מחכה לו בחוץ. לא ידעתי מה
להגיד, לא ידעתי אם מותר לי לדבר. אלעד הסתכל הצידה ולא רציתי
להפריע למחשבות שלו.

מצד אחד הוא צדק- למה שהוא יפסיק לשוחח עם החבר שלו וילך
לבדיקות שלא משנות כלום לגביו, וזה בטח לא עניין נעים. אבל מצד
שני, אולי הבדיקות האלה יצילו ילד אחר שיהיה בדיוק כמוהו, וגם
לו יהיה איזה חבר טוב כמוני שיאלץ לאבד את החבר הכי טוב שלו.

אלעד פתאום הסתכל עליי. אני המשכתי לשתוק, אבל הסתכלתי עליו
חזרה. המבט שלנו ננעל למשך כמה דקות. אולי זו הפעם האחרונה
שאני אסתכל בעיניים שלו? אלעד חייך את החיוך העצוב שלו, קם
מהמיטה ויצא מהחדר מבלי להגיד לי כלום.

בלילה, כששכבתי במיטה שלי לישון, חשבתי על אלעד. ניסיתי לחשוב
איך הוא מרגיש, ניסיתי לשים את עצמי במקומו. באמת איך זה מרגיש
לדעת שעוד מעט אתה עומד למות? אמנם עם המציאות של היום גם לי
יש סיכויים גבוהים לאבד את חיי עם תאונות הדרכים, פיגועים...
אבל עדיין- הוא, כזה צעיר, עומד לאבד את חייו בגלל איזו מחלה
נדירה. איך זה מרגיש לדעת שיש לך פחות מכמה חודשים לחיות? מה
קורה אחרי שאתה מת? האם אתה עולה לגן עדן או שיש לך גלגול
נשמות או שאתה פשוט מפסיק לחיות- זהו?

מה אם זהו זה? מה אם אחרי המוות לא ממשיכים החיים? מה אם אחרי
המוות פשוט הכל מפסיק- הכל שחור, אין יותר. אי אפשר לראות מה
קורה עם העולם, אי אפשר לראות מה עם המשפחה, פשוט לא נשאר
כלום. אפילו לא מחשבות. אפילו לא נשארים לחלום בלי המציאות-
אלא מפסיקים לתפקד, מפסיקים לגמרי. כשניסיתי לדמיין את זה,
פשוט דמיינתי צבע שחור. שחור. מסך שחור. אין כלום.

המחשבה הזו לא הצליחה לצאת לי מהראש. לא משנה על מה חשבתי,
תמיד חזרתי לחשוב על זה. ניסיתי לחשוב על בית ספר, על
טלוויזיה, על ספורט- תמיד חזרתי לחשוב שמתישהו הכל ייגמר לי.
שלא ישאר לי מזה כלום. שאפילו לא יהיה לי עוד את עצמי ואת
המחשבות שלי. אלא ישאר רק מסך שחור. זה מה שישאר לו, וזה גם מה
שישאר לי יום מהימים.

הדלקתי את האור והתיישבתי בשולחן שלי. הוצאתי נייר ועט והתחלתי
לכתוב אל אלעד. הייתי חייב לכתוב לו מכתב. על מי שהוא, על זה
שהוא החבר הכי טוב שלי, על זה שהוא האדם שאני הכי אוהב בעולם
הזה ועל זה שמעולם ולעולם לא אקבל את זה שהוא עומד למות לי.
אחרי עמוד מספר 15, נרדמתי.

אלעד יצא לטיול של חצי שנה בעולם עם ההורים שלו. לפני הטיול
הוא אמר לי שהוא עושה את זה רק בשביל אמא שלו- כדי שהיא תרגיש
שהיא עושה בשבילו משהו מיוחד לפני סוף חייו. אבל אלעד העדיף
להישאר ללמוד בביה"ס כמו ילד רגיל- כי ככה הוא לא יחשוב על זה
שהוא באמת חולה ועומד למות, אלא יאמין שהוא כמו כולם, יחשוב
כמו כולם על אותם חלומות: לסיים תיכון בהצלחה, להתגייס ליחידה
מובחרת בצבא, לצאת לטיול גדול עם החברים שלו, יעבוד, להיות
סטודנט, להקים משפחה, לפתוח בקריירה מצליחה... החלומות הרגילים
על העתיד שאין לו.

"אבל אחרי הכל, אמא היא זאת שנשארת מאחור. אני רוצה שהיא באמת
תרגיש שהיא עזרה, אני אחייך שם ואנסה להיראות שמח כדי שהיא
תחשוב שבשבילי היא עשתה את המקסימום," אלעד אמר לי בזמן שהוא
ארז את המזוודה שלו. הוא הדהים אותי כל פעם מחדש עם זה שהוא
תמיד דואג שלאחרים יהיה טוב. עכשיו, כשהוא הולך למות- הוא נותן
את עצמו לאמא שלו, שתרגיש טוב עם עצמה.

קיבלתי טלפון מאמא שלו אחרי חודשיים- התברר שחלה ירידה במצבו
והם חוזרים לישראל והבנאדם היחיד שהוא מעוניין לראות זה אותי.
אמא שלו סיפרה לי שהיא ניסתה לשכנע אותו שקודם ירגע, שהם
יתמקמו בבית החולים, שהדודים והסבתא יבקרו לפניי- אבל הוא
התעקש שהוא חייב אותי.

אז ישר אחרי שהם נחתו, התמקמו בבית החולים וחיברו אותו שוב לכל
הצינורות והמכשירים... ממש שנייה אחרי שהרופא שלו יצא מהחדר
שלו- אני נכנסתי.

התקדמתי והתיישבתי ליד מיטתו של אלעד. הוא נראה נורא. הוא נראה
רזה, חלש ומותש- לא הילד שבו כל הילדות שאהבתי התאהבו. אני
תמיד הרגשתי עם ילדים מהכיתה או מהסביבה שהוא מקום ראשון אצלם
ואני שני, אבל הוא תמיד גרם לי להרגיש שאני מקום ראשון
בשבילו.

ברגע שהוא ראה אותי הוא חייך- חיוך של שמחה, לא של עצב.

"התגעגעתי אלייך," הוא אמר בקול חלש והשתעל, "אמ... אמא שלי
העדיפה שאני אלך לישון עכשיו, לנוח, אבל מאז הטיסה הביתה אני
רציתי לראות אותך."

"אותי?" עניתי בחיוך מובך, "למה?"

"רציתי לראות אותך לפני שאני אמות. כל הזמן פחדתי שאני אאבד את
ההכרה במטוס, אז לא הסכמתי ללכת לישון למרות שהייתי עייף.
פחדתי שאולי אחרי זה אני לא אתעורר."

"זה באמת קורה, הא?"

"מה?" הוא שאל והסתכל עליי בחוסר הבנה.

"הייתי בטוח שבמהלך הנסיעה שלך תגלו שרימו אתכם ושאתה לא באמת
חולה, או שאיזה מרפא ימצא אותך ויגיד שהוא לא היה מוכן לכך
שהסופרמן של העולם ימות..."

אלעד צחק. הוא לא סתם צחק אפילו, הוא ממש צחק. הוא אף פעם לא
צחק ככה. בדרך כלל הוא זה שמצחיק אותי, ואני זה שמתפקע מצחוק.
הוא צחק כאילו זה הצחוק האחרון שלו- כאילו הוא רצה למצות אותו
כמה שאפשר. חייכתי אליו במבוכה, כי אותי זה לא כל כך הצחיק.
הייתי רציני לחלוטין. הוא הפסיק אחרי כמה דקות ארוכות ועבר
להסתכל עליי במבט רציני.

"אני אוהב אותך, דן."

הוא מעולם לא אמר לי את זה בצורה כל כך בוטה. טוב, האמת היא
שהוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי.  המשפט הזה עורר בי איזו
תחושה בבטן, תחושה חמימה כזו. אף אחד, אולי חוץ מאמא, אמר לי
שהוא אוהב אותי. פתאום נקלט לי שיש מישהו שבאמת אכפת לו, שבאמת
אוהב אותי.

"כל הזמן אמרת לי שאתה מקנא בי שאני מסתדר עם כולם, שאוהבים
אותי, שאני בוגר, שאני קשוח, שאני לא בוכה, שאני לא חולה- שאתה
לא מבין מה אני בכלל מוצא בך ולמה אני חבר שלך," אלעד אמר לי
בחיוך, "אבל דן, אין לך מה לקנא. אני זה שמקנא."

"מה?" שאלתי אותו בחוסר הבנה. על מה יש לו לקנא? אני כזה
מופנם, כזה ביישן, כזה... לא מסתדר עם אף אחד. לא יכול ללכת
למסיבות כי אני לא אוהב את ההמולה- אני אוהב שיחות אחד על אחד.
הוא תמיד נראה כזה מושלם- גבוה, יפה. אני? קטן...

"העובדה שאתה לא כמו כולם עושה אותך מיוחד. אתה לא מבין את זה,
וגם אף אחד אחר לא מבין את זה- אבל אני כן. תמיד ראיתי את זה
בך ותמיד רציתי להיות גם כזה."

צחקתי והוספתי: "מה אתה מקשקש?"

"אתה חייב להבין שאתה בנאדם מיוחד, דן. יום אחד יפול לך
האסימון. אני פשוט קצת עצוב על זה שאני לא אהיה כשזה יקרה."

תיארתי לעצמי שאלו קשקושים שהוא מרגיש שהוא חייב להגיד לי.
מעין משפטי סיכום כאלה שהוא חשב שיהיה יפה להגיד בשיחה האחרונה
שלנו. וואלה, ייתכן שזו השיחה האחרונה שלנו.

"מתי אני אראה אותך שוב?"

"אותי?" אלעד ענה והפעם חייך את החיוך העצוב שלו, "סביר להניח
שזהו זה. מערכת החיסון שלי בדרך לקריסה ואחריה שאר המערכות
בגוף... עזוב, זה מדכא אותי, אני לא רוצה לדבר על זה."

"כתבתי לך מכתב," אמרתי והוצאתי את המכתב מכיסי. אחרי ה-15
עמודים באותו לילה המשכתי לכתוב והגעתי להרבה מאד עמודים.
הצלחתי בסוף לתמצת הכל לדף אחד שרציתי פשוט להשאיר לאלעד
לקרוא- שנוכל לדבר עליו אחר כך. אבל אין לדבר על זה אחר כך. זה
עכשיו או לעולם לא.

"לי? אבל אתה שונא לכתוב."

מבלי להתייחס לדבריו, הקראתי את המכתב. סיפרתי בו על חוויות
שאני לא יכול לשכוח, על מי שהוא, על מי שאני הפכתי להיות
בזכותו. היו רגעים שהרגשתי דמעות בעיניים שלי ושהקול שלי קצת
רעד- אבל לא בכיתי. בזמנים רגילים הייתי מגמגם ואז פורץ בבכי
ונותן לאלעד לקרוא את השאר בעצמו. אבל לא. אם זו הפעם האחרונה
שאני יכול להגיד לו מה אני חושב אני אגיד. אני לא אתן לו לקרוא
את זה.

כשסיימתי לקרוא, אלעד היה עם דמעות בעיניים. באותו רגע, התוכן
לא ריגש אותי, אלא המעמד. העובדה שאני מקריא משהו שאני כתבתי
בפני אלעד- לא העובדה שאני מקריא על חברות ארוכה שנקטעת. עניין
אותי אם אלעד התחיל לבכות בגלל המעמד או בגלל התוכן- או אולי
שניהם?

הבכי של אלעד התגבר. הוא התחיל לבכות בקול והרבה. הבנתי עכשיו
למה הוא התכוון כשהוא אמר שאז, כשסיפרו לו שהוא הולך למות- הוא
בכה בשביל כל החיים שלו. ככה הבכי שלו נשמע. בכי חזק, בכי
כואב.

"בוא," הוא אמר לי בגמגום וסימן לי להתקרב אליו. התקרבתי בחוסר
הבנה והוא המשיך לסמן לי להתקרב אליו עד שהתיישבתי על המיטה
שלו. הוא שם את הראש שלו על החזה שלי ואמר: "הנה, תהיה עכשיו
אתה החזק."

עם דמעות בעיניים ובקול חנוק עניתי לו: "בשביל להיות חזק, צריך
לדעת גם להיות חלש לפעמים."

הוא חייך אליי, אבל לא חיוך עצוב- אלא חיוך אוהב. החזרתי לו
חיוך ושנינו פרצנו בבכי. בכי של צחוק, בכי של עצב, בכי של
שמחה, בכי של כאב. חיבקתי אותו והוא חיבק אותי, ולשנינו לא היו
מעצורים. לא התביישנו מאף אחד, לא היה אכפת לנו. רק בכינו כל
הלילה.

לפני שהוא נרדם הוא מלמל: "רק תבטיח שלא תבוא לבקר אותי בזמן
הקרוב באדמה."

ידעתי שזה החיבוק האחרון והמפגש האחרון עם החבר הכי טוב שלי,
והחלטתי לקיים את הבקשה שלו- לפחות בזמן הקרוב וכל עוד זה תלוי
בי. גם החלטתי שאני לא אתן למוות שלו לשבש לי את כל החיים ולא
אהיה מדוכא כל הזמן, אלא להפך- אזכור אותו. אזכור איזה חבר הוא
היה, אזכור כמה אני אוהב אותו ולא אתעצב עליו יותר מדי- כי אם
הוא היה יודע מזה הוא היה מתעצבן עליי שככה אני מתנהג.

בהלוויה שלו הקראתי את המכתב שכתבתי לו לפני כל מי שהיה נוכח-
למרות שאני שונא להקריא. בהתחלה הייתי צריך לפחות איזו דקה עד
שהתחלתי להקריא כי לא הייתי מסוגל, אחר כך גמגמתי תוך כדי
ולפעמים הפסקתי כדי להירגע או להקריא למרות הבכי- אבל לא
התביישתי בזה לרגע.