(מוקדש לילדת חלומותיי שהלוואי ואפגוש כבר)

הלכנו יד ביד בחורשת הברושים הקסומה שבקצה הקיבוץ שלה. אלו היו
אחר- הצהריים של סתיו. היא הייתה כל כך יפה. האוויר היה נעים,
לא חם ולא קר. בעצם נוטה מעט לקריר. הרוח שנדנדה את הברושים,
ציוץ הציפורים מעל וקול צעדינו היוו פס-קול מופלא לשתיקתנו
המיוחדת. היא כל כך קסומה, ילדה יפה, צועדת יחפה לצידי, לגופה
שמלת כתפיות דקה כחולה עם עיטורי חמניות, על ראשה זר פרחים
שהכינה לעצמה כשטיילנו קודם לכן בשדה. הריח באוויר היה מדהים,
מיוחד. ריח של אחרי הגשם שהתערבב ולו במעט מעט ריח הברושים
שעטפו אותנו. מדרום הגיחו ניצוצות של ריחות וצבעי הדרים
מהפרדס., וממערב השמש חשבה כבר להתחיל לרדת. התהלכנו שם, אני
והיא, שני אוהבים צעירים,

מוקסמים אחד מפלאי השני, שותקים כמו מתוך כישוף שנגזר עלינו
ממעל.
למה שתקנו? איני יודע. אולי זה בגלל שבשדה דיברנו כבר המון,
אולי בגלל שאין מה לומר לנוכח פלאי טבע שכאלה, אולי שתקתי כי
חזותה העבירה בי תחושה שלא הרגשתי מעולם, והיא אולי שתקה כי
הייתה מהורהרת. לא הביטה בי אלא רחוק, לעבר האופק, משחקת בפרח
עם אצבעותיה הדקות. אך אני לא הבטתי אל האופק, כי אם אליה, אל
פניה הרכות, אל עיניה התכולות והתמימות, שפתיה הוורודות
והיפות, שיערה הגולש והחלק, הזהוב. היא הייתה ילדת פשטות, ילדה
שסימלה את התמימות, את הטבע, הרוח, השדות, הברושים.

בעודנו מתהלכים, הולכים ומתרחקים מהשדה, ובאים ומתקרבים אל
ביתה, אל ארוחת- הערב שהכינה אימה, חשבתי לעצמי- זאת אני זוכר-
שהנה, הוכחתי לעצמי, לה ואפילו לכל העולם, שמתגמד תחת אהבתנו,
שחיה עדיין אהבת אמת. האהבה שנובעת מתמימות, מילדות, מחלומות
רחוקים, מבתוליות. לא אהבה שבאה מתוך בדידות, כמו רוב האהבות,
אהבה שתהיה לעד קסומה באהבה ראשונה, בקיבוץ, בסתיו. צעדנו,
יצאנו מחורשת הברושים והתחלנו להיכנס אל תוך המדשאות שצמחו בין
הבתים למדרכות. כמה בתים לפני ביתה עצרתי אותה. היא הסתובבה
והביטה בפני, בעיני, וראיתי את נר האהבה דולק בעיניה. ליטפתי
את לחיה, היא ליטפה וחיברה את צווארי, והתנשקנו. נשיקה ארוכה,
יפה, טהורה ואוהבת. נשיקה של אהבה שחווים לעיתים נדירות ביותר.