בבית קפה אחד בתל אביב נזרק רימון רסס מספר 26. 12 הרוגים
ושבעה פצועים. הרוגים אפשר לכתוב במספרים, לפצועים עדיין יש
רגשות אז כותבים אותם במילים. פצוע אחד במצב אנוש אבל יציב,
שלושה קשה, שניים בינוני שאחד מהם התחיל קל אבל מצבו התדרדר,
ועוד שניים קל שמצבם עדיין לא התדרדר. יום לפני כן אם לשלושה
ילדים נהרגה ובעלה נפצע בינוני עד קשה בפיגוע ירי. שלושת
הילדים היו באוטו, אחד נשרט ביד שמאל ושניים ללא פגע. את כל
המשפחה הזאת אני מכיר בפנים, את האימא אפילו בשם. שלושה שבועות
אחר כך קיבלתי זימון להעיד במשפט צבאי. האימא לשלושה שנהרגה,
מתחילת הקו היא הייתה עוברת במחסום שלנו איזה שלוש - ארבע
פעמים ביום. תמיד היה לה מה להגיד, איזה ביקורת להעביר, איזה
דבר מה להוכיח, על כמה אנחנו לא בסדר מאיזושהי בחינה. אולי סתם
רצתה לעזור. לא היה לנו אכפת, הוצאנו עליה ועל כל המתנחלים
האחרים את העצבים שהצטברו.
הפלוגה הייתה איזה חודש בקו לפני שזה קרה. רובנו ישבנו במוצב
על יד המחסום וכמה צעירים אבטחו איזו התנחלות כקילומטר צפונה.
נראה לי שהאמא הזאת  שירו עליה גרה שם, אבל אני לא בטוח.
המחסום היה שגרתי, חם ומייאש. האזרחים היו מעיקים ונטפלים.
התלוננו כל זמן על כמה זה מסוכן לנסוע מעבר למחסום בלי ליווי.
מידי פעם היו התפרצויות וויכוחים, כי לוחמים עצבניים עם פתיל
קצר כמונו לא סובלים שמזיינים להם בשכל וישר צעקנו על המתנחלים
האלה שהם לא מבינים כלום שיפסיקו לבלבל את המוח ושהם לא חייבים
לגור כאן ושיגידו תודה שאנחנו פה בכלל. האימא לשלושה ילדים
היתה מטרה מועדפת לרוב חובבי החיכוך והלכלוך עם האוכלוסייה
היהודית המקומית, ומצידה גם היתה ממושכי האש הראשיים. "המתנחלת
המזדיינת", ככה קראנו לה בקשר. היא פשוט לא הבינה איך אנו
מפקירים אותה ואת ילדיה ככה, איפה הרכבים הממוגנים שלנו, ואיך
זה שהם לא מגינים על האזרחים. היא לא הבינה מה זה ימי טיפול,
מה זה סיורים בחתימה נמוכה, מה זה אומר סבב יציאות הביתה בקו,
בחיים לא ראתה מה זה מריבות עם נהגים ג'ובניקים בקבע ולא היה
טעם בכלל לנסות להתחיל להסביר לה את כל העניינים של פז"ם. איפה
שהיא או בעלה או הבן הגדול שלה לא היו בצבא - כנראה זה לא היה
הגדוד שלנו, ואצלנו ככה זה עובד. אני לא ממש מצטער על זה
שאמרתי לה "סתמי, כלבה" פעם אחת, יום לפני שירו בה. וגם איזה
שעתיים אחרי שירו בה המ"פ שלנו תפס את שני אלו שתפרו אותה ואת
בעלה. הוא דפק אחד והנהג שלו אחד. הנהג שלו גם סיפר שהם רוקנו
איזה שלוש מחסניות רק בווידוא הריגה. את הקלצ'ניקוב שלהם תלינו
במועדון שלנו עד שבאו מהשב"כ ולקחו אותו.
אבל כל זה היה רק אחרי חודש בערך. הכיף האמיתי היה בשבועיים
הראשונים של הקו. כשהגענו, החלפנו איזה גדוד מילואים של נח"ל,
כנראה סוג של פציפיסטים כי הם סיפרו לנו שהם ירו פחות ממחסנית
לאדם בכל הקו. אבל אנחנו, איך שהגענו היה מלא אקשן ויריות.
שמעתי שהקציני אספקה לא הצליחו לעמוד בקצב צריכת תחמושת שלנו.
לאף יחידה בצה"ל לא היו כל כך הרבה איקסים על הנשק אחרי
שבועיים ראשונים בקו, אפילו לא לסיירת מטכ"ל. גם קיבלנו 9 - D
שהוריד שכונה שלמה אחרי שמעצר אחד נכשל, והטנק שהיה ת"פ שלנו
שרף שכונה אחרת עם פלאשטים. אחרי השבועיים האלה הגיעו קצינים
ממפקדת התיאום והקישור עם מלא ניירות וצעקו על המ"פ, וגם המג"ד
הגיע ודיבר עם כל הפלוגה על זה שצריך להתנהג באנושיות ואסור
להרביץ, ורמז על זה שאם לא נירגע הוא יעביר אותנו לאבטחת
יישובים במקום הטירונים. עד אז אני אף פעם לא הרבצתי, אבל
חברים שלי כן. המ"פ, ככה שמעתי, נורא התעצבן. בשיחה שהמג"ד עשה
הוא אפילו לא נכנס. הנהג שלו אפילו סיפר למישהו שהוא אמר שעל
הזין שלו, ולא אכפת לו, ואם האפסים האלה מהתיאום וקישור מנהלים
את הגזרה אז ברור שיצאו פיגועים ואנשים ימותו, וגם קרא למג"ד
קוקסינל ולסמג"ד הומו ואמר שמחזיקים אותם בביצים עם הקידום
שלהם. אחרי כל השיחות והתיאום קישור הכל נרגע ואיזה שבועיים לא
נשמעה ירייה אחת. מרוב פחד המחבלים זרקו רק איזה שלוש אבנים,
ואחרי שהם ראו שזה אנחנו הם ברחו כמו שפנים. המחסום נהייה עוד
יותר משעמם כי כל מי שהיה לו היתר כניסה כבר לא הפשיטו ולא היה
מכות כמעט בכלל חוץ מכמה סטירות.
איזה שבועיים היה רגוע, ואז האמא ההיא שירו בה. ויום אחר כך -
הבית קפה בתל אביב, איפה שהתפוצץ הרימון - הודיעו לנו שהמחבל
יצא מהמחסום שלנו. גם הרימון כנראה בא מאחד הכפרים בגזרה,
והייתה איזה שמועה בתחילת הקו על רימון שנפל מאיזה סיור שלנו,
אבל המ"פ השתיק את העניין עוד לפני שהתחילו לשאול שאלות
בחטיבה. המ"פ עשה שיחת פלוגה ואמר שזה היה עניין של זמן
ושהתקשורת עצרה אותנו מלפעול ועכשיו אפשר לחזור לעניינים
ולחפות על שתי הפאשלות האלה, שהם בעצם לא לגמרי באשמתנו, אלא
בעיקר כשל מודיעיני ובעיות של פיקוד ושליטה. הוא הודיע שהוחלט
על סגר בכל השטחים ועל עוצר בגזרה שלנו. הוא אמר שאנחנו חוזרים
לתפקד כמו בשבועיים הראשונים, והוציא פקודה להחליף את רימוני
ההלם מס' 30 ברימוני רסס מספר 26 ואמר שנחזיר לערבים המחבלים
החארות האלה וניכנס בהם כמו שהם נכנסו בנו והוא גם אמר
שמבחינתו כל ערבי זה מחבל, מה שהוא כבר אמר חודש לפני זה, כשרק
הגענו לקו. ביום חמישי זרקו על אחד הסיורים אבנים והם זרקו שני
רימונים. אחד הלם מס' 30 שנשאר למישהו בטעות באפוד ואחד רסס
מספר 26. זה שזרק את הרימון הלם נהרג מהפיצוץ של הרימון רסס
ושני אלה שהיו לידו נפצעו בינוני עד קשה, הכל בגלל שהחייל שזרק
את הרימון רסס מספר 26 היה צעיר ולא זרק אותו מספיק רחוק. 8
ילדים פלסטינים נהרגו ועוד 12 נפצעו. אי אפשר לסמוך על הדיוק,
כי הנתוניםהאלה  באים מהרשות הפלסטינית והמ"פ הסביר שהם תמיד
מגדילים את המספרים בשביל המלחמה התקשורתית. בסוף השבוע כולם
ידעו שהמ"פ עף עוד מקסימום שבוע, אבל בגלל שלא היה מחליף הוא
נשאר עוד שבועיים. 7 פלסטינים נהרגו בשבועיים האלה, ועוד 3
פינו מהמחסום באמבולנס אזרחי לבית חולים מהמחסום מרוב מכות שהם
קיבלו. אחד מהם אני פיצצתי לבד כמעט עשרים וחמש דקות. זה היה
במשמרת הראשונה אחרי הפיגוע בתל אביב, וביקשתי מהמפקד מחסום
להוציא את העצבים על איזה מחבל כי אחד מאלה שנהרג בפיגוע הוא
חבר של קרוב משפחה של חברה לשעבר של החבר הכי טוב שלי. אחרי
שעצרנו את הרכב הראשון אמרתי למפקד שהנהג נראה לי חשוד, אז הוא
חייך ואמר לי בערבית "ת' פדל, יא עמי". בסוף הוא לא היה חשוד,
ומרוב פחד הוא שכח את התעודת זהות שלו. קראו לו נשט, ועד סוף
חייו יהיו לו קביים.
בסוף בכלל לא מצאו מ"פ חדש, אלא הביאו את הפלוגת מסלול במקומנו
ואת הפלוגה שלנו פירקו ופיזרו אותנו בכל מיני מקומות בצבא. את
כל הקצינים העיפו לקיבינימט ואת המ"כים הפכו למש"קי קליעה
ומדריכי כושר. בראיון של המ"פ בעיתון הוא אמר שאף אחד לא יכול
ממש להבין איך זה חוץ ממי שהיה שם כמונו והוא פשוט ניסה לעשות
את המשימה שנתנו לו ועל הזין שלו דעת הקהל ולא אכפת לו מה
יגידו באו"ם ושכל הסגני אלופים בצה"ל הם אפסים שדואגים רק
לקידום שלהם ואם היתה לו עוד תקווה בקשר לערכים של המדינה הזאת
אז עכשיו באמת הוא חושב שהציונות מתה וזה בזבוז שבמקום כמו
שלנו גדל מישהו כמו מאיר הר-ציון.
אימא שלי שמעה על הסיפור בעיקר מהתקשורת והיא לא הבינה נכון אז
היא הוציאה אותי מהצבא. בעצם אני בכלל לא חייב כי אבא שלי נהרג
במלחמת שלום הגליל. באותו יום כשנסעתי הביתה קיבלתי את הזימון
לעדות במשפט צבאי. כשאח שלי הגדול הגיע הביתה הוא הסביר לי
שעברתי המון ותרמתי מספיק והתחיל לזיין את המוח על נזקים
נפשיים בלתי הפיכים ועל טיפול פסיכולוגי אז שברתי לו כיסא
בפרצוף והסברתי לו שהצבא זה לגברים ופסיכולוגים זה לקוקסינלים
והומואים ומשתמטים אסטמתיים כמוהו. אימא שלי התחילה לבכות
ולצעוק שהכל זה באשמת הפלוגה המזדיינת הזאת אז הורדתי לה סטירה
אמרתי לה שלא תעיז לדבר ככה על הרובאית.
עכשיו אני נמצא בבסיס אחר. באמת יש פה פסיכולוגים, אבל מצאתי
איזה שבעה חבר'ה מהגדוד ועוד שלושה מהחטיבה ואנחנו מדרבקים נס
כל ערב. די בית זונות כאן, כמעט לא מרגישים שזה צבא. שמעתי רק
בסיפורים על מקומות כאלה, שכל היום מסתובבים על אזרחי. אף אחד
מאתנו לא הבין עדיין בדיוק מה זה, למרות שנראה כאילו זה מקום
שמכניסים אליו אנשים שרוצים לתרום אבל הם פסיכים מדי. המפקד
שלנו לפחות היה קרבי בניגוד לכל הג'ובניקים שמסתובבים פה, אבל
הוא בא מהצנחנים. כאלה כוסיות הצנחנים האלה,  הוא כל הזמן
מתעקש שנקרא לו מדריך. אין כמעט תקלים איתו, כי כשהוא מבקש
משהו רציני אנחנו ישר עושים, ואין על החטיבה שלנו במקצועיות.
הוא היה בפלס"ר והוא ממש פזמניק, אז יש לו כבוד אצלנו. הוא גם
היה באינתיפאדה הראשונה. הוא אמר לי שכנראה אני לא ילך לעדות
כי יפסלו אותי עקב סעיף נפשי. בסך הכל נראה לי שזה די טוב.
אני לא כל כך יידע מה להגיד, כי הנאשם שלי זה המ"פ, ואף פעם לא
העדתי במשפט צבאי. כל מה שאני יודע על חוקי צבאי זה שמ.צ.
זונות ואסור לשבור שמירה. אבל אם מישהו אחר היה מזיין לי את
המוח על פסילה לעדות עקב סעיפים נפשיים או משהו בסגנון, ועוד
צפונבון מהצנחנים  - הייתי מזיין לו את הצורה במכות, ולא אכפת
לי גם לשבת בכלא. יש לו מזל שהוא מהפלס"ר. אם הוא היה מהעורב -
לא הייתי חושב פעמיים.