מקהלת עורבים חגה סביב ראשי,
מקרקרת בהפגנתיות יתר.
התקהלותם מסמלת כי מצאו גוויה
ואני, מתחפרת בתוכי
הייתכן כי מצאו את גווית לבי?
האם הבאיש יגוני למרחוק?
האם שמעו הרמשים במדבר כי מת לבי ובאו עליי להכניס טרף לפיהם?
ומכשיר הטלפון מחריש וכן אני,
כובשת דמעותיי, כחוששת לטבוע.
וחיי כנצבי מים עומדים
קיימים, אך ורק בדמיוני.
והלך מחשבותיי כבד עליי,
משאו מעיק על חזי, וחונק, חונק אותי.
ובשעה קשה זו נושאת עניי השמימה,
אל משוא אמונתי,
אל מקור תהייתי.
וחוסר ביטחוני עושה שמות בגופי.
ודמעותיי, דמעות של אבן
מחלחלות אט אט בגופי החדור אדם
ואני, חלולה כדמעותיי
טרנספורמטית מריקנות
בוערת מכאב,
בוערת מבדידות
ועניי כבויות.