ישבתי על מן ספסל כזה מברזל, כמו של תחנות רכבת - אפור, עם
חורים מרובעים בתוכו. חוץ מזה שזאת לא הייתה שום תחנת רכבת. אם
זאת הייתה תחנת רכבת הייתי יכול לעשן עכשיו. אם זאת הייתה תחנת
רכבת הייתי עומד להגיע לאנשהו.

כאן כל המסדרונות מלאים בשלטים של לא לעשן. אני מחכה כבר
שלושתרבעי שעה, ויש עוד איזה חמישה אנשים בתור לרופא לפני.
שלחתי את היד לשולחן שלפני. שולחן ברזל זהה לספסל. מהסוג שהיו
שמים בתחנות רכבת, אם היו שולחנות בתחנות רכבת. בדקתי שוב
בערימת העיתונים שעליו. שוב ראיתי את אותם שני גיליונות של
"את" - ינואר ופברואר, שכבר הספקתי לקרוא בעשרים הדקות
הראשונות פה. במפתיע, אף עיתון לא התווסף אליהם.
רכנתי על הברכיים ותופפתי עם יד ימין על העיתון. היא התחילה
לרעוד ולא יכולתי לעצור את זה, אז נשענתי בחזרה על הספסל
והתיישבתי על היד.

חשבתי על דלית, ועל זה שרק אתמול היא אמרה לי שאני צריך להפסיק
לעשן, מבלי שהיא בכלל יודעת כלום. זה גרם לי לפלוט גיחוך.

ואז פתאום נזכרתי בכיתה ז', לא יודע למה, ובכל הסיפור שהיה עם
הסיגריה הראשונה ההיא, עם תום רוזס, וירון, שאת שם המשפחה שלו
כבר הספקתי לשכוח.
עם תום למדתי עד סוף התיכון, בעצם, ונשארנו בקשר גם אחר כך,
בצבא ואחרי, כשהתחלנו את החיים. עוד היינו נפגשים מדי פעם,
למרות שקצת התרחקנו כשהוא ואשתו עברו לצפון. לפני שבע שנים הוא
נהרג בתאונת דרכים.
זה הטריד אותי מאד בזמנו. הוא היה הראשון מהחבר'ה שלנו ששמעתי
עליו שמת. אישה, שני ילדים קטנים, וכאילו כלום.

לא ידענו שום דבר מזה בכיתה ז'. לעזאזל, לא ידענו כמעט כלום.
סיימנו את היסודי, נכנסו לבית-ספר של הגדולים. אני עוד זוכר
קצת מהתחושה. היינו מלכים.

את הקופסא מצאנו ליד הפח בחצר. אחד מהי"בניקים שלא היה איכפת
לו כנראה זרק אותה. תום ישר קפץ והרים אותה, ובדק מה יש בה.
תמיד היה עושה דברים כאלה - מריץ חפצים, מחטט, מחפש אוצרות.
בהתרגשות הוא לחש לנו שיש שם סיגריה אחת. הצטופפנו שלושתנו
מסביב לחפיסה, כדי שאף אחד לא יראה, והסתכלנו פנימה. זה היה
מרגש כאילו לא ראינו סיגריה בחיים. אבל זה באמת היה שונה, זאת
הייתה הסיגריה שלנו. היא הייתה קצת מעוכה, קצת מפוררת, אבל לנו
זה לא הפריע בכלל. זאת הייתה הסיגריה שלנו. מיד הוחלט לשמור
אותה לסוף יום הלימודים, ואז לעשן אותה. בינתיים תום ישמור
אותה אצלו. אני עוד זוכר איך רוב מאמציי באותו היום לא הלכו
לשיעורים, כי אם להעברת פתקים בין ירון ותום, ותיכנון "מבצע
הסיגריה".

ברגע שהסתיים שיעור תנ"ך, האחרון באותו יום, רצנו לחצר. כבר
היו לנו תוכניות מושלמות - נעלה לגג של אולם התעמלות, ושם נעשן
אותה, הרחק מעיניים בולשות. לא ידענו מה יקרה אם ניתפס, ומגוון
העונשים שחשבנו עליהם נע בין ריתוק, להשעייה, לכלא.
באמצע הדרך לאולם, נזכרנו שצריך גם להדליק את הסיגריה. לאף אחד
מאיתנו לא היה מקור הולם לאש, וזה כמעט שגרם לנו לבטל את
העניין, עד שבסוף חשבנו על פיתרון. הסתננו בחזרה לבית ספר,
למעבדת כימיה. למזלנו היא היתה פתוחה וריקה. פתחנו את הארון
שבו ידענו שנמצאים הגפרורים, וסחבנו קופסא אחת. אין ספק שהמזל
עמד לצידנו.
ואולי לא. "מה אתם עושים פה?", קפצנו לשמע הקול המפחיד ביותר
שהיינו יכולים לשמוע אז, בתור ילדים בני 13. זה היה מנשה,
השרת. הוא תפס אותנו ממש ביציאה מהמעבדה. כלום, היתממנו. רק
שכחנו את הדפים שלנו מהשיעור. אז יאללה, הוא האיץ. תעופו
החוצה. אני נועל הכל.

רצנו החוצה ואל האולם, מלאי ריגוש כמו שיכול להיות רק ילד בן
13 שניצב אל מול גבול הסכנה, וניצל בעור שיניו.
נכנסנו לאולם. היה שם אימון של קבוצת הכדורסל של הבי"ס. טיפסנו
במדרגות היציע, אל עבר הפתח בגג. הוא היה ריק, כצפוי. מלא
בכיסאות שבורים, זבל, צינורות מתכת גדולים. הסתתרנו מאחורי אחד
הצינורות, צמודים לקצה הגג, נסתרים מכל מי שעלול להגיע לשם,
וניגשנו לעניין.
בזבזנו לא מעט גפרורים, ושרפנו את הסיגריה ממושכות בחוסר
הניסיון שלנו, אבל בסוף הצלחנו להדליק אותה. תום, בתור המוצא,
היה זה שניסה ראשון. הוא בלע, והתחיל להשתעל. אני וירון גיחכנו
עליו, אבל כאשר היא עברה בסבב, הגבנו בדיוק באותה הצורה. זה
היה מגעיל. זה היה מהדברים הכי מגעילים שטעמתי עד לאותו יום.
ואף על פי כן - עישנו את הכל עד הסוף;
או לפחות - כמעט עד הסוף. שמענו את דלת הברזל של הגג חורקת.
שלושתנו התכווצנו בפחד, בלי לומר מילה. היה שקט, ולא ידענו אם
מישהו עלה לגג, או שזאת הייתה רק הרוח, אבל לא העזנו להרים את
הראש ולהסתכל.
נראה לי שזה בסדר, התחיל ללחוש תום, כשפתאום הגיח מנשה מאחורי
הצינור ותפס את ירון ותום בחולצות שלהם. "חשבתי שאמרתי לכם
להסתלק!", צעק, ואני נבהלתי כל כך שהסתובבתי ורציתי לברוח, רק
שהרגל שלי לא מצאה בטון לדרוך עליו.
נפלתי.

אני לא זוכר את הנפילה, או את הפגיעה בקרקע. איבדתי הכרה עם
הפגיעה. אני זוכר רק שהתעוררתי בבית חולים, עטוף בתחבושות. רק
יד ימין נפגעה, המרפק התנפץ והרופאים לא היו בטוחים אם אוכל
לחזור ולהשתמש ביד בצורה טובה. הם אמרו שזה היה מזל, נפילה של
אחד לעשר, ושזה היה יכול להגמר הרבה יותר גרוע.

בהתחלה פחדתי, אבל אחרי חודשיים כבר הורידו לי את הגבס, והיד
הייתה כמו תמיד. בבית ספר יצא לי מזה שם די טוב, וכל העסק היה
הרבה יותר חיובי מאשר שלילי, מבחינתי לפחות.

מה שאני זוכר בעיקר זה לא את הסיגריה - היא לא השפיעה הרבה
לשום כיוון. כך או כך התחלתי לעשן בצבא, ונשארתי עם זה. מה
שאני זוכר זה איך שידעתי אז שמכל דבר אפשר להחלים. שהגוף שלי
תמיד יהיה טוב, תקין.

היום אני לא יודע את זה.
הזיכרון הזה חזק, חי. הרבה יותר חי מאשר היום, מאשר התקופה
הזאת.

העפתי עוד מבט אחרון על השלטים של 'לא לעשן'. האישה שהייתה אצל
הרופא יצאה. העיניים שלה היו כבויות. לא ראיתי אותה לפני
שנכנסה, לא יודע איך הן היו אז. אישה אחרת נכנסה. עוד ארבעה
חולים. עוד חצי שעה לפחות.

שלפתי את קופסת הסיגריות מהכיס, והסתכלתי בפנים. סיגריה אחת,
קצת מעוכה, קצת מפוררת, אבל לי לא היה איכפת. הוצאתי אותה,
ובשתי משיכות של המצית הדלקתי אותה. איש זקן שישב שני ספסלים
ממני הביט בי בתדהמה מעורבת בכעס, אבל לא אמר דבר. אולי דלית
צודקת - אולי אני באמת צריך להפסיק לעשן.

אחת האחיות הבחינה בי מקצה המסדרון, והתקרבה לכיווני, פניה
זועמות.
היד שלי רעדה. ידעתי שהיא לא תפסיק לרעוד.