ולפעמים יש את הרגעים האלה שהכל נראה מושלם, או לפחות לא כזה
נורא, שאני יושבת במרפסת ויש את הרוח הקרירה הזאת שאני כ"כ
אוהבת, השמיים מעולם לא נראו כחולים יותר, מתנגן לי ברקע
היהודים, ומה יכול להפריע עכשיו?
אלו הרגעים שאני הכי אוהבת, שבאים אחרי ימים שלמים של חוסר
מנוחה, וכל רגע משהו אחד מפיל אותי, מעיק ומטריד, והסיבה בכלל
לא משנה, הרי בכלל לא צריך סיבה, פשוט סתם. ואז, באיזו שניה
מסוימת, פתאום הכל נמוג. כאילו כל הדאגות והבעיות החליטו לעוף
לי דרך האצבעות של הידיים והרגליים, התנקזו מהגוף והנפש
והשאירו אותי לראות את היופי של הכל פתאום. שהמוזיקה והשירה
יכולות להשכיח בעצם כל דבר שקרה באיזה יום מחורבן, וכמה דקות
של ריקוד מהלב "לרקוד כאילו אף אחד לא רואה" זה לשחרר את כל
המעצורים, להוציא ממני הכל ולחסום את הכניסה חזרה. ופתאום מה
כ"כ נורא בחיים שלי? אז איזה חברה שכחה להגיד לי שלום בבוקר,
אז הוא לא התקשר, או רבתי עם אמא, והמתמטיקה הזאת מחרפנת לי את
השכל, אבל במקום לשקוע בעצב חסר תכלית וחסר מוצא, פתאום הדברים
הקטנים הם אלה שעושים לי כ"כ טוב. ואני יודעת, הכל יהיה בסדר,
עם כאלו שמיים כחולים מה כבר יכול להיות כזה רע?
תמיד תהיתי אם אני אצליח לכתוב משהו שאני שמחה, אולי רציתי
עכשיו להראות לעצמי שאפשר, ושאני פחות דכאונית ממה שחשבתי, או
שאולי זה פשוט דרך מסוימת להראות לי לפתע את כל הטוב שיש בעולם
שקשה לי להבחין בו אם אני לא מנסחת אותו יפה... נו, מה זה חשוב
למה?
העיקר שהשמיים כחולים. כ"כ כחולים.