ככה זה כל סוף שבוע, רק עצב.
ובמשך השבוע עצמו, אני הכי מאושרת בעולם.
וזה לא מעניין אותי אם אני לא עובדת או שההורים מציקים או
שהחברה שלי רחוקה ממני.
הוא כאן. כדי לנחם אותי.
בחמישי כל כך קשה בסוף, לדעת שעוד כמה שעות את תתפללי שהוא
יהיה איתך, והדמעות יצוצו והראש שלך כל כך ירצה מנוחה, אבל הוא
לא יימצא אותה בשום מקום.
ושישי, היום אץ רץ, ואת מתחילה להקרע מבפנים ומתבאסת עוד יותר
מלחשוב על מחר, שתעבדי כמו גויה, והוא יושב בבית ומשתעמם, שומר
שבת.
                           כופרת שכמותך!

ואז כבר יום שבת. עובדים, קמים עם מחשבות עליו, וכבר היום
מתחיל בבאסה, בגעגועים.
מחכה שכבר יחזור אותו יום ראשון אבוד.
ואנשים מציקים לי, הרגליים נשברות בעבודה, הדמעות על הקצה כבר
עומדות, ותולעים לי את הלב אוכלות, מבעבע הכל, רוצה רק לצרוח,
לברוח, לרוץ עם הרגליים שכבר חדלו מלתפקד - אליו.
ולחבק אותו חזק.
                         ושיזדיין כל העולם!


אבא אומר שצריך לחשוב על העתיד ועל מה יקרה כשנתחתן. לא יהיה
איך לפרנס את הילדים ולא יהיה אוכל בלי שום השכלה.
ואמא, אמא אף פעם לא מאמינה בכל מה שקשור לאהבה, היא כזאת
מופנמת ועקשנית.
אולי זה בגלל שהיא אף פעם לא אהבה באמת.
כמה שזה עצוב זה יותר מתקרב ללהיות נכון והגיוני.
דווקא בגלל שהיא לא בחרה לה עם מי להתחתן ואת הזמן שלה, שהיא
לא בחרה את אבא... בעצם, זאת אהבת חובה. בגללנו.
ואולי בכל פעם שאני מזכירה את זה שאני אוהבת אותו, היא חושבת
על מישהו מהעבר הרחוק שהיא מאוד אהבה, ושלא יצא לה להגשים איתו
את אותו החלום ולהתחתן.
ואז היא מתעצבנת.
ואומרת שאהבה זה דבר חולף ושאני עוד צעירה.
היא לא מבינה, ויודעת שכל מה שאני עברתי ב-18 השנים שאני חיה,
לא מתקרב אפילו למה שהיא עברה עד היום.
היא בחיים לא תהיה מאושרת בשבילנו. היא במצב של הכחשה.



זאת בועה מתוסבכת. סבון של אהבה, סמיך וחמים, שצובט אותי
בלילות, שגורם לי לחשוב על שנינו נישאים בסתר כדי שלא יציקו
לנו.
שלא ינבאו לנו את העתיד.

ובינתיים, כל שירי האהבה מסכימים איתי,
החיים מתוקים.
מה, לא?!
הרי היום יום ראשון, ויש לי עוד ארבעה ימים להיות איתו כל
היום, בטן-גב, ולאהוב אותו בלי הפסקה ולשים זין על העולם הזה,
שחושב שאהבה לא קיימת.
ולקוות, רק לקוות, שסוף השבוע הזה
יעבור הפעם מהר...