לא ריב.סופת מדבר יבשה שמתפללת לאיזה מרגוע.
לאיזה נווה.
וזה לא כעס.זה רק רוחות החורף שבחוץ,
צורמות לי מבפנים.
וזה גם לא התמרדות.כי אלפי חרבות ננעצות באדמה,
לא נשלפות אל האוויר,
כשאני איתך.
אבל זוהי הרגשה אחת בטוח כן.
זאת אהבה.
וים של יונים מופרחות,
הים שקט מן הגלים,
ובין רגליי רצים אלפיי ילדים שמחים.
והורדים בשיא אודמם
והחיוך אף פעם לא יורד.
ואותו חיבוק שאל גבי מוצמד
גורם לליבי לרצד.
ומחלום אליי שולח נשיקות ומבטים
מפזרות בי בבטן אבקת כוכבים.

אין בי רגע שקט בלעדייך, הוא החמצן, המים, העולם עבורי.
ואני שונאת לכעוס עליו, למרות שזאת אשמתי.