אפלה כבדה התפרסה על השמים כמאיימת להשתלט על הלילה ולנצח את
היום. רטט חלף בגופי כשהעביר את ידו הרכה על עורפי. נשמותיו
ליטפו את צווארי במעין מחול כמוס, נשמתי פרצה מתוכי בשאגות
ואהבה ליטפה את חושיי. אני זוכרת את הרגע שהכל קרה, מלאי
ציפיות והבטחות למחר, חשבתי שנאהב לנצח, ודבר לא יפרידנו...הכל
השתנה.

הוא היה טיפוס מחוספס. התנהג כאילו כל העולם שייך לו. סלדתי
ממנו, שנאתי אותו-רציתי אותו.
היה לו את הביטחון...האמונה שהוא כל יכול- האמונה שלא הייתה
לי. רציתי שהוא יעטוף אותי, ירשה לי להתענג בצילו. שילמד אותי,
שיאהב אותי, שישלים אותי. רציתי להיות הוא.  אני זוכרת איך היה
עובר במסדרונות, כתפיו גבוהות וכולו משדר ביטחון, כשהיה נופל
מבטו עלי, היו שפתיו מתעקלות לחיוך, ובאוזניי נשמע הקול היפה
"בוקר טוב ורד". הייתי מחייכת אליו במבוכה ומשפילה את מבטי,
בטבעיות של בת 15 שתמימה מכדיי לדעת מה באמת חיפש בי מבטו.
הו.. לו ידע כמה הייתי מאושרת כשהגיע באחד ההפסקות והודיע
בביטחון מלא להסכים "מחר הולכים לסרט". וככה הוא התחיל לצאת
איתי, מגיע מודיע על מקום מסוים וללא לחכות לתשובה הולך, יודע
שאני יגיע. ואני מתמכרת לאהבתי אליו, הייתי מגיע. זה היה נעים,
שיש משהו שלוקח את האחריות ויודע מה לעשות ומתי. בהתחלה הוא גם
לא דרש הרבה, חיבוק, נשיקה, ליטוף פה ושם, לא משהו רציני. אך
כשהתחיל לדרוש יותר, נבהלתי, לא רציתי להיעתר. הוא כל כך התרגז
"מה אתך ורד? את ילדה קטנה? תפסיקי עם המשחקים!". אולי באמת
הייתי ילדה, אבל לא רציתי. "זה מהר מדיי" ניסיתי להסביר. אך
הוא לא הקשיב "לא טוב לך איתי ורדונת שלי? לא אוהבת אותי? הרי
לא איכזבתי אותך עד היום מדוע לא תתני בי אמון עכשיו?". לא
ידעתי איך להסביר לו "זו לא שאלה של אמון, זה מהר מדיי-עשיתי
כל מה שביקשת עד היום, בבקשה אל תדרוש יותר". פניו היפים
הסמיקו "כל מה שביקשתי?" צעק "הלא גם את נהנת! או שמה עשית את
עצמך ורד.." סנט בי. דמעות עמדו בזויות עיני והוא המשיך "הייתי
חבר של צבוע עד עכשיו? אם לא טוב לך איתי תלכי!"
"טוב לי איתך" עניתי מבעד לדמעות. הוא הסתובב לאחור ואז פנה
שוב קדימה במהירות וסטר לי. תפסתי את לחי בכף ידי והבטתי בו.
הוא רכן לעברי, יפה וגבוה, ולחש בתוכחה "שקרנית". הוא קם ופנה
לעבר הדלת. שלא יעזוב, התפללתי, תחזור אליי. הוא פתח את דלת
חדרי באיטיות ובשקט.  "לא..."קרעתי "אל תלך, אל תעזוב אותי"
דמעות המשיכו לנזול על לחיי
הוא הסתובב התקרב אליי וליטף בידו הגדולה את לחיי האדומה מן
הבכי והמכה ואז שאל בנעם "את אוהבת אותי או לא ורד?"
"אוהבת" עניתי ברוך
"אז תוכיחי" ענה, עדיין בשקט, בעדינות. ידו ליטפה את לחיי,
התמכרתי לתחושת הליטוף כשמכה את דמעותיי והנהנתי. ידעתי מה
הולך לקרות עכשיו. ידעתי שעכשיו אהיה שייכת לו לנצח. הייתי בת
15 מעריצה ואוהבת את הגיבור שלה. הוא היה הגיבור שלי.        
   
אפלה כבדה התפרסה בשמיים כמאיימת להשתלט על הלילה ונצח את
היום. רטט חלף בגופי כשהעביר את ידו הרכה על עורפי. נשמותיו
ליטפו את צווארי במעין מחול כמוס, נשמתי פרצה מתוכי בשאגות
ואהבה ליטפה את חושיי. אני זוכרת את הרגע שהכל קרה, מלאי
ציפיות והבטחות למחר, חשבתי שנאהב לנצח, ודבר לא יפרידנו...הכל
השתנה.
כשהתעוררנו בבוקר הוא הביט בי במבט חודר. הוא לא דיבר, הוא
התלבש וחיכה בסובלנות שאני אסיים להתלבש לפני שירדנו לרחוב,
לבית ספר, לחיים. במהלך כל היום הדבר היחיד שרציתי היה לבכות,
אך הדמעות לא באו. היה לי כאב חד בפנים, אותו כאב של אתמול.
הרגשתי ילדה קטנה. הוא התעלם ממני. שבוע שלם לא הביט בי אפילו,
התחלתי להצטער שנעתרתי לו, התחלתי לשנוא אותו, רציתי שהחיוך
המתוק שלו יעלם, שמגע ידיו המשכר ישכח, רציתי שימות. אבל מעל
לכל רציתי שיאהב אותי שוב, רציתי שיהיה שלי. לחוש שוב את
הביטחון שלו, את האהבה שלו עליי. הרגשתי אבודה בלעדיו, בלי
שיגיד לי מה לעשות. לבסוף עזרתי אומץ ופניתי אליו. הוא הסתכל
בי שהתקרבתי וראיתי שהוא רוצה לברוח אך הוא נשאר במקום מחכה
לי.
"שלום" אמרתי וחייכתי אליו. הוא לא החזיר חיוך הוא רק ענה שלום
בשקט.
"לא צלצלת אליי..."ניסיתי שוב "קרה משהו?"
"לא בדיוק" הוא אמר "תראי ורד, אין לך מה לדאוג, לא סיפרתי לאף
אחד"
"מה? לא חשבתי שסי-" הפסקתי. הייתי מבולבלת "מה קורה כאן?"
שאלתי ודמעה נפלה מעיני
"שום דבר ורד" לחש "אני מצטער...באמת חשבתי שאני אוהב אותך,
טעיתי"
"לא! אתה אוהב אותי! אתה פשוט מבולבל...אתה מוכרח לאהוב אותי".
הוא שתק והביט בי בעייפות.
"אני אוהבת אותך..." לחשתי
"אני יודע"
בכיתי. "אני מצטער" הוא הלך ממני, ככל שהתרחק נראה קטן יותר
ויותר. עמדתי שם בוכה וכשהסתובבתי לאחור, למבט אחרון, לא נותר
ממנו אלה נקודה אחת קטנה.