התעוררתי בפאניקה כשהרגשתי משהו נוגע בכתף שלי.  הסתובבתי
אחורה וראיתי את הקצין התורן עומד בחשכה עם ידיו על הM-16
המקוצר שלו כאשר קנה הרובה היה צמוד לכתפי.  הוא אמר משהו אבל
לא שמעתי אותו בגלל המוזיקה, אז הורדתי את האוזניות.  הוא שם
לב והתחיל לדבר מחדש בטון הקשוח הקולני והכל כך סג"מי שלו:
"אש.  אתה נחשב כמת.  תגיד תודה שתפסתי אותך שובר שמירה במקום
איזה ערבוש שלא היה מהסס ללחוץ על ההדק, לפרוץ לבסיס, ולחסל את
כל החברים הצפון-בונים שלך".  רציתי להגיד לו מה הסיכוי שערבי
יגיע לקריה ביום שבת קפוא ב2:23 בלילה, אבל השארתי את זה לעצמי
ופשוט שתקתי.  מה אתם הייתם אומרים במצב כזה ?  פשוט אין מה
להגיד.

"תצא מהעמדה" הוא אמר והחזיר את הנשק בחזרה להצלב.  השארתי את
הדיסקמן על המושב ויצאתי לאט מהעמדה.  לאחר מכן הוא המשיך
ב"נאום" שלו.
"העבירו לך את הנהלים בעליית המשמר, ואתה בוודאי יודע שבצה"ל
אסור בתכלית האיסור לשבור שמירה.  בכל זאת, למרות המצב
הביטחוני במדינה וכל ההנחיות שקיבלת, אתה מעז לשבור שמירה
במשמרת שלי!   זה נראה לך הגיוני ?".  המשכתי לשתוק והשפלתי את
המבט, מנסה לרסן בעצמי, אבל הקולות התחילו ללחוש לי בראש, בפעם
הראשונה מזה שנתיים.
"תוציא את החוגר שלך, ותצפה לתלונה.  אני אדאג שלא תראה בית
בחודש הקרוב ותבין שבצבא, ובמיוחד כשסג"מ אמיר נבון הוא קצין
תורן, לא שוברים שמירה!".  הוצאתי את החוגר וניסיתי להמשיך
להתרכז, בדיוק כמו שהקב"ן אמר לי, אבל הקולות התגברו.
"מה אמרת ?"
"אההה, לא אמרתי כלום."
"טוב, טוראי אריאל גולדברג.  יש לך חתיכת חוצפה, אתה יודע את
זה ?  גם שומע מוזיקה, וגם ישן.  יא ילד שמנת, אתה גורם לי
לבחילה!  אתה בטח עדיין יונק חלב מבקבוק, לא ?  אמא שלך מאכילה
אותך בכפית ?  או שאין לה זמן בין לקוח ללקוח ?"
הקולות קרעו לי את המח כשנתתי לסג"מ המכוער הזה מכת מגל בדיוק
כמו שלמדתי בטירונות עם כל הכח שהיה לי.  הוא ממש לא ראה את זה
בא אליו, ופשוט נפל אחורה ונותר על האדמה בחוסר תזוזה.

אחרי חמש שניות הבנתי את מה שעשיתי.  הפלתי את הנשק, התקפלתי
אל תוך עצמי על הריצפה ובכיתי.  ידעתי שלא הייתי צריך לעלות
לשמירה .  אמרתי את זה למפקד שלי, והוא לא האמין לי.  אמרתי את
זה לקב"ן, אבל הוא אמר שאהיה בסדר, למרות האבא האלים שלי שהיכה
את כל המשפחה.  מה לעשות שאף אחד בצבא לא מקשיב לך באמת וכל
מפקד ורופא רק רואה אותך כמישהו שרוצה פטור ולא באמת מישהו עם
בעיה.

התעשתתי על עצמי קצת, קמתי, ובדקתי את הדופק שלו.  לא הייתי
צריך אפילו להוריד את הכפפה בשביל לדעת שהוא מת.  הוא מת.
המילים האלה הדהדו לי בראש וכבר ראיתי את כל עתידי פרוש לפניי.
ראיתי את המשפט, ראיתי את הכלא, ראיתי איך אני יוצא ממנו לאחר
30 שנה מבוגר ושחוק מהחיים.  לא, זה לא אני, החלטתי לעצמי,
וחשבתי מה אפשר לעשות.  הקולות עזרו לי להתאפס.

לא היה אף אחד באזור כשכל האירוע קרה, אז לא היו שום עדים.
לבשתי כפפות ככה שטביעות אצבעות לא ימצאו.  מישהו ידע בכלל
שהוא בא לבדוק את העמדה שלי ?  חשבתי על זה ולא ידעתי את
התשובה, אבל הקולות לחשו לי מה לעשות.  בדיוק כמו שלמדתי
בעבודות רס"ר, לקחתי את אחד מפחי הפלסטיק השחורים של הצבא
והכנסתי אותו אליו.  עזרתי את כל כוחי וגררתי אותו אט אט לפח
הצפרדע הכי קרוב.  הסתכלתי מסביב כדי לראות שאין אף אחד,
ובמאמץ גדול הצלחתי פשוט לזרוק אותו פנימה כמו שהוא עם המדים
הנשק והכל לערימות הרפש המסריחות שהיו בפנים.

חזרתי לעמדה, אבל הקולות לא נתנו לי לשמור בשקט.   הם אמרו
שהוא מת בכל מקרה, אז לפחות שאני לא אפול איתו.  הם אמרו גם
שהעלייה שלי לשמירה הייתה בכלל מחדל שלא היה אמור לקרות.  
"זאת לא אשמתך.  זאת לא אשמתך.  זאת לא אשמתך..." הם אמרו
בווליום הולך ומתגבר.  למזלי במהרה בא שומר להחליף אותי והם
השתתקו.  כמובן שבאותו הלילה לא יכלתי לעצום את העיניים
ולהרדם.

ב6 בבוקר באה משאית הזבל.  ידעתי את זה, כי שאלתי את השומר
ששמר בש.ג. באותה שעה.  הלכתי לצפרדע אליה זרקתי את הקצין
וראיתי שהיא היתה ריקה, חוץ מהג'יפה הרגילה שסררה בפנים.
עשיתי את זה.  התחמקתי, אף אחד לא ידע מה קרה פה.

לאחר כשבוע מצאו את הגופה ממש במקרה בין ערימות הזבל.  קראתי
על זה במעריב ובכיתי בחדר.  רשמו על איך שסג"ם אמיר נבון היה
קצין מצטיין ואהוב על כולם.  הוא היה פעיל ידוע בצופים לפני
הצבא והציע נישואין לחברתו לפני שבוע.  המשטרה העריכה לפי מצב
הגופה, שהרצח בוצע כנראה לפני שבוע ימים.  הם עשו עבודה טובה
חשבתי לעצמי באירוניה.

יום לאחר מכן הגיעה המשטרה לתחקר את כל היחידה בתגבורת של
מצ"ח.  גם אותי זימנו לחקירה.  הייתי מאוד לחוץ כשנכנסתי לחדר,
במקרה הזה סתם משרד שהם תפסו למען המטרה.  לא כמו בסרטים שבהם
הפושעים מודים על העונשים שלהם, החדר לא היה חשוך עם אור דולק
ומסנוור על פני החשוד, אלא סתם עם פלורצנטים הצבאיים.  קראו
בשמי ונכנסתי לחדר.

"שלום, שב בבקשה מר גולדברג." אמר לי השוטר האזרחי כשנכנסתי.
הוא היה משופם עם שיער שחור מתולתל מתחת לכובע המשטרה שלו.
לידו ישב שוטר צבאי צעיר ומדוגם עם דף ועט.  
"אנחנו מאוד מצטערים על המות".  הנהנתי בראשי במבט עצוב,
הקולות אמרו שזה יעזור להם להאמין לי.  השוטר הסתכל בתמיהה על
השוטר הצבאי, והמשיך בחקירה.

"מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותו ?" שאל השוטר.
הקולות הדריכו אותי לתשובות.
"הוא בא לבדוק את הכוננות שלי בשמירת הלילה שלי ביום שבת.  הוא
ראה שהכל בסדר והמשיך הלאה."
"וזאת היתה הפעם האחרונה שראית אותו ?"
"כן."
"בסדר.  שמעת אולי אם הייתה קטטה או תיגרה באותו הלילה ?"
"לא, הכל היה שקט."
"הכרת אותו לפני כן ?"
"ידעתי רק מי הוא, אבל לא באמת הכרתי אותו."
"ידוע לך אם הוא היה מסוכסך עם מישהו בבסיס ?"
"לא"
השוטר התלחשש עם השוטר הצבאי, הוא אמר שאני במעצר.

התעוררתי מהשינה אל תוך הקור הנוראי בכלא.  ניסיתי להזיז את
הזרועות שלי, אבל אז נזכרתי שאני נמצא בתוך כותנת משוגעים.
פתאום הרגשתי דיכאון כבד ודמעות התחילו לרדת מעיניי.  ניסיתי
להרגע, אבל הקולות דיברו בינם לבין עצמם איך להוציא אותי
מהכלא.  מתא הכלא שנמצא מול שלי צעק שלומי בכל הכח "אני מנסה
פה לישון יא בנזונה, תפסיק כבר לדבר עם עצמך לפני שאני חותך
אותך!".  
הקולות השתתקו.