עברו כבר שלוש שנים, אני עדיין לא מבינה. לא מעכלת, לא מקבלת.
שלוש שנים שאתה כבר לא איתנו. שלוש שנים ריקות מתוכן והבנה.
אני בחיים לא אשכח איך בשבעה, שהייתי יוצאת עם נגרו הוא היה
לוקח אותי למקום שבו התאבדת, איך הוא היה נעצר באותו המקום
ופשוט מתחיל לבכות, ליילל... באותם רגעים הרשתי לעצמי להשבר,
להתפרק. לבד, בחורשה, ליד ההריסות של אותו בית נטוש שבו לקחת
את חייך. אם רק היו הורסים אותו כמה ימים לפני ולא יום אחד
אחרי... הכל היה נראה אחרת היום.
אתה יודע, אני לא יודעת איך להגדיר את מה שעובר עליי, את מה
שאני מרגישה בקשר אלייך. אני יודעת שקיים הגעגוע וקיימת האהבה,
אבל בזמן האחרון גיליתי מן רגש שהיה קיים, מין רגש שלא ידעתי
איך להגדיר אותו. אני חושבת שאני כועסת. בעצם אני יודעת שאני
כועסת, עלייך, על כל המצב חסר האונים הזה. מי נתן לך אישור
ללכת ולעשות כזה דבר? מי נתן לך את האומץ? או שאולי זהו הפחד
שהניע אותך למעשה הזה... לא יודעת. אני כועסת כי עזבת אותי ואת
כולם פה לבד. כי ברחת למקום שממנו אין דרך חזרה. למקום שאי
אפשר להחזיר אותך ממנו. אני עדיין הולכת לבקר אותך, (את הקבר
שלך בכל אופן...) זה עוזר לי לסדר את המחשבות שלי מדי פעם. זה
עוזר לי להירגע ולהרגיש שאולי אתה עדיין כאן במובן מסויים.
ואתה כאן במובן מסויים, אתה לא עוזב אותי לשניה. לא מרפה. אתה
קיים בכל רגע בחיים שלי. יושבת בחדר שלך, אלוהים, איך שום דבר
לא זז... הכל מסודר בדיוק כמו שהיה לפני שלוש שנים. נראה כאילו
יצאת, עוד מעט תחזור והכל יהיה בסדר. אבל אתה לא תחזור וזה מה
שלא נותן לתקווה לחזור. זה מה שגורם לי להבין שלא "יהיה טוב"
כמו שכולם אומרים... לא יודעת, אולי בשלב מסויים אני ארגיש
אחרת, אבל בנתיים אני רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, שיתנו לי
לחיות עם הכאב שלי, עם הגעגוע ועם המחשבה שלעולם לא תחזור.