נכנסנו לחדר, כולם מתמקמים על המיטה ואני יושבת על הריצפה.
מסתכלת על כולם מלמטה, כאילו הם טובים יותר ממני, כאילו לא
מגיע לי בכלל לשבת איתם. איתי בחדר חברה טובה ושני ידידים.
ואני...? אני מרגישה לבד. הם יושבים, מדברים, צוחקים, מנסים
להכניס אותי לשיחה. ואני כמו לא קשורה מביטה אליהם מלמטה,
מאיפה שאני אמורה להיות. תחתיהם.
אני לא יודעת למה אני ככה, למה אני לא מסוגלת לתקשר עם רוב
האנשים שאני אוהבת, למה אני לא מסוגלת להפתח אליהם. אני לא
מסוגלת לבוא ולהגיד להם אם משהו מפריע לי או אם אולי אני צריכה
משהו, אפילו אם זה סתם חיבוק שיגרום לי להרגיש טוב יותר. אני
יושבת מכונסת בתוך עצמי, בתוך השקט שלי, בתוך הכאב שלי, שכאילו
מסרב להתנתק ממני. כאילו נשאר בכוח כדי לעשות לי רע.
אני לא מבינה מה לא בסדר איתי, למה לתת מעצמי קל לי ולקבל קשה
לי. למה אני לא מסוגלת להבין שאנשים אוהבים אותי בגלל מי שאני?
למה אני תמיד מנסה למצוא את המילכוד? את האינטרס? למה כשמשהו
קורה, אני ישר מאשימה את עצמי? למה אני תמיד דואגת לאחרים לפני
שאני דואגת לעצמי? למה אני אוהבת אחרים ואת עצמי בכלל לא? מה,
אני לא צריכה אהבה? למה, למה ולמה? אני רוצה לאהוב את עצמי,
אני לא מסוגלת. אין מה לאהוב, אחרי הכל מי אני בכלל? אני סתם
עוד בזבוז של זמן, של אויר, של חיים. מישהו אחר היה נהנה מהם
יותר, אני בטוחה.
אני יושבת מחייכת, מנסה להפנים בתוכי את השימחה. לא מסוגלת. לא
רואה כל טוב בעולם הזה, לא רואה שום סיבה להמשיך. אחרי הכל, מה
הטעם בלאהוב ולא להרגיש נאהב? מה הטעם בלתת את כולי ולקבל
סטירה לפנים? מה הטעם לדבר עם אנשים, אם אף אחד באמת לא מבין
אותי? מה הטעם לרצות שמישהו יחבק אותי, שיהיו איתי מיליון
אנשים שקוראים לעצמם "חברים" ושלא יהיה מישהו שיתן אותו? מה
הטעם בחיים האלה, אם אני רק סובלת בהם? מה הטעם? אני עדיין לא
מבינה.