א' -ב' של יחסים אתה לא יודע. אגואיסט. אטום. אידיוט. אפס. היא
בוכה, והוא שוב אומר לה: יו, גם כן את, על כל דבר את בוכה.
מושך סיגריה מחפיסת ה"מלרבורו" האדומה, מדליק, לוקח שאיפה
עמוקה ונושף במסלול ישר אל התקרה. רק לפני עשר דקות הביטה
בתקרה הזו, כשכל שריריה מתכווצים בעונג, לוחשת על אוזנו מילים
מלוכלכות, מילים מתוקות, ומלמוליה נשמעים כמו תפילת יום כיפור.
ועל חטאים שחטאנו לפניך. הוא שוכב שם על המיטה, במכנסי בוקסר
שידעו ימים טובים מאלו והסירחון של כפות הרגליים שלו מגיע עד
אליה. לא קם לחבק. יש כדורגל בטלויזיה. בדיחת קרש. בהמה. בזבוז
זמן. בן זונה. פותחת את הארון, מוציאה בגדים, בשמים, טמפונים,
ודוחפת הכל בערבוביה לתיק ירוק גדול. אני הולכת. היא מודיעה.
עוד רגע וייקפוץ, יחסום את הדלת, יתפוס במותניה בידיים רועדות,
יתחנן. רק לפני רבע שעה הצמידו אותה הידיים האלו אל הדלת הזו,
רגליה חובקות את גופו בתאוות בשרים שלא יודעת שובע, חוד
ציפורניה, שהלק האדום עליהן כבר התקלף בחלקו, ננעץ בגבו, ופיה
טועם מהזיעה החמוצה על עורו. אבל הוא לא זז סנטימטר. ממשיך
לשכב שם על המיטה, שערותיו הארוכות סבוכות בעקשנות צפויה של
אסיר לעצמו. אפשר היה לחשוב שמת, אם לא המיצמוצים של העיניים
התקועות במסך והחזה העולה ויורד. גולם. גועלי. גיהנום. גללים
של סוס. פותחת את הדלת. אני אבוא לקחת את יתר הדברים שלי
בהזדמנות. היא אומרת, ויוצאת. מתחת לבניין ממתינה עוד כמה
דקות. נותנת לו הזדמנות אחרונה לרוץ אחריה, לקרוא לה שתחזור.
הוא לא בא.

עולה על האוטובוס. דביל. דגנרט. דוחה. דו פרצופי. מה המחיר עד
רכבת צפון? היא שואלת. חמישה שקלים. משיב הנהג. והמחיר על
טמטום - לב שבור. משלמת ומתישבת. את התיק הירוק הגדול מניחה
במעבר. איש שמן מאוד, בחולצה משובצת ומכנסי חאקי לפותים חגורה
ישנה, נתקל בו. של מי התיק הזה? שלך? יורה בה מבט זועם. מה את
שמה אותו ככה? את מטורפת או מה? נובח. אל תצעק עלי, אתה. היא
דוחפת את התיק אל מתחת למושב, בין רגליה, ומתחילה לבכות. האיש
השמן מאוד ממשיך לעמוד, מחזיק בעמוד בשתי ידיו.  הוזה. הומו.
הורס מסיבות. במושב שלידה מתישבת זקנה תימניה קטנה. פניה
קמוטות, ואת עיניה מכסות משקפי ראיה בעלות עדשות עבות. התימניה
מביטה בה, מוציאה ממחטה רקומה מתיק שחור ומושיטה לעברה. היא
סופגת דמעה שזולגת על הלחי ומחזירה את הממחטה בחיוך מעוקם. למה
ככה בוכה? שואלת התימניה. מי עשה לך ככה? האיש בחולצה המשובצת
מתכופף לעברן. היא השאירה את התיק שלה במעבר. זה מאוד מסוכן.
ואקום. וולגרי. וירוס. האיש במכנסי חאקי הלפותים חגורה ישנה
מזדקף, האשה התימניה מחזירה את המטפחת הרקומה אל התיק. לא כדאי
לבכות. עד החתונה יעבור. אומרת התימניה. חתונה? אז זהו בדיוק,
שלא תהיה חתונה. היא יורדת מהאוטובוס. בתחנה בחור ובחורה
מתנשקים. בטח מחר הכל יגמר להם.

דלת פלדלת חומה נפתחת. זבל. זוועתי. זיין שכל. זיפת. מה את
עושה כאן? עיני החברה הכי טובה נפערות. זה נגמר. בוכה. מה
נגמר? החברה הכי טובה לא מבינה, אבל מושכת אותה פנימה אל תוך
הדירה. בואי, שבי. נעלמת לתוך המטבח וחוזרת עם כוס מים. תשתי,
תרגעי ואז תספרי לי. אומרת החברה הכי טובה. היא לא רוצה מים,
אפילו שגרונה ניחר, אבל לוגמת מן הכוס בצייתנות. חד תאי. חולה
נפש. חור בתחת. חזיר. היא קמה. לאן אתה הולכת? שואלת החברה הכי
טובה. להביא תחתית לכוס. אני יודעת כמה את שונאת שנשארים אחר
כך עיגולים של מים על השולחן. תעזבי עכשיו את העיגולים של
המים, את מטורפת או מה? זה גם מה שרצה לדעת האיש השמן מאוד
מהאוטובוס. חוזרת לשבת. מניחה את הכוס על השולחן. בלי תחתית.
נפרדנו. בום. פסנתר נופל מן הקומה העליונה ומתרסק בתוך הסלון.
טיפש. טעות אנוש. טפיל. טריפ רע. מה את מדברת שטויות? כך החברה
הכי טובה. אני לא. היא מחרחרת בתוך הבכי. החברה הכי טובה מושכת
שתי סיגריות מתוך חפיסת "אל. אם. לייט", לוקחת אחת לעצמה
ומושיטה לה את השניה. האצבעות שאוחזות בסיגריה, עם הציפורניים
שהלק האדום עליהן כבר התקלף בחלקו, רועדות, והעשן לא מצליח
למלא את החלל הזה שמרגישה בריאות. אני לא מאמינה שזה קורה
שלושה שבועות לפני החתונה. היא מליטה פניה בכף ידה. לפחות לא
שלחנו את ההזמנות. עכשיו אני שמחה שחיכינו לרגע האחרון. היא לא
נראית שמחה. אבל מה קרה? מקשה החברה הכי טובה. היא מועכת את
הסיגריה בתוך המאפרה. מקפלת רגליה אל גופה וחובקת אותן בשתי
ידיה. כך יושבת, מכווצת, מנדנדת את גופה כמו בתפילת יום כיפור.
ועל חטאים שחטאנו לפניך. ילדותי. יומרני. יצור שהחיים התאכזרו
אליו. החברה הכי טובה שוב נעלמת לתוך המטבח וחוזרת עם סנדביץ'.
גבינה לבנה ומלפפון ירוק. תאכלי, תרגעי ואז תספרי לי. אומרת
החברה הכי טובה. היא לא רוצה סנדביץ', אפילו שמהבוקר לא אכלה,
אבל נוגסת בצייתנות. המלפפון הירוק נתקע לה בגרון. אני בהריון.
בום. מטוס נופל מן השמיים ומתרסק בתוך הסלון. החברה הכי טובה
לא מתבלבלת. מזל טוב, אני כל כך שמחה בשבילך. מתחבקות. הוא
רוצה הפלה. היא לוחשת. הפלה? אבל למה? נדהמת החברה הכי טובה.
היא לא מספיקה לענות. קמה, רצה אל השירותים ומקיאה. פולטת. כמו
ריקון מאפרה. כל הלחם והגבינה הלבנה והמלפפון הירוק צפים עכשיו
בתוך האסלה. בחילות בוקר באמצע הלילה? החברה הכי טובה נעמדת
בפתח השירותים המסריחים מקיא. לא, לא בחילות בוקר. בחילות
פרידה. כולירה. כונף. כזה קטן. כלב. אני חושבת שאת זקוקה
לשינה. החברה הכי טובה נוטלת את הכוס מן השולחן בסלון ומניחה
בכיור שבמטבח. תישני, תרגעי ואז תספרי לי. אומרת החברה הכי
טובה. היא לא רוצה לישון, אפילו שכבר מאוד תשושה מכל הבכי, אבל
נשכבת על המיטה בצייתנות. על השולחן בסלון נשארו עיגולים של
מים.

בשנתה היא חולמת חלום. לוזר. לפלף. לקוי שכלית. ובחלום התינוק
כבר נולד. היא שומעת את בכיו מתוך העריסה. ניגשת אליו. העריסה
ריקה. מרימה את השמיכה התכולה. כלום. הילד שלי. הילד שלי. היא
צורחת בחלומה, מסתובבת אנה ואנה. קמטים מוקדמים בזויות פה
הדובדבן שלה. ופתע פתאום תזוזה בתוך העריסה. זה הוא. פניו
קצוצות לפי מידה והוא במכנסי הבוקסר שידעו ימים טובים מאלה.
היא מרימה אותו בזרועותיה, מתישבת על כסא נדנדה מעץ מהגוני
ופותחת את הכפתורים העליונים בחולצתה להניקו. אש יוצאת מתוך
שדיה, והאש אוכלת את התינוק. מתוך הבהלה היא מרפה והתינוק נשמט
מבין ידיה. עכשיו הוא שוכב על הרצפה בממדים של גבר והיא עומדת
קפואה כמו נציב מלח. בחלום הוא תופס בזרועה ומושך אותה אליו,
אל הרצפה. צוחק. אחר כך הם רוקדים טנגו סוער על הדשא. ברקע
מטרונום חורק. היא מביטה בעיניו, אבק מכסה את האישונים. גשם
מתחיל לרדת, ועורו החלק כמו מתמוסס בין אצבעותיה. מלטף לה את
הבטן תוך כדי ריקוד. בטן מצורעת, הוא לוחש. מכה שלא כתובה
בתורה. מניאק. מסריח. מעוות. מצריך אשפוז. היא מתעוררת אל תוך
הבכי. החברה הכי טובה מלטפת את ראשה. אם היינו בני עשרים אולי
הייתי מבינה. אם לא היינו חברים כבר כמה שנים אולי הייתי
מבינה. אם לא היינו שלושה שבועות לפני חתונה אולי הייתי מבינה.
אבל הכל כבר הוזמן. הכל כבר מוכן. והוא רוצה הפלה. אומר לי שזה
לא הזמן. אז אמרתי לו שבשום פנים ואופן אני לא מוכנה, ושאם הוא
לא רוצה ילד אז גם אין חתונה. הוא אמר - תעשי מה שאת רוצה.
אולי הוא  פשוט מתחרט על כל עניין החתונה. אולי זאת הדרך שלו
לברוח. אולי הוא הבין שהוא בכלל לא אוהב אותי וזהו. נאחס.
נבלה. נחש. נצלן. היא קמה מן המיטה. אני הולכת להתקלח, תעשי
קפה? החברה הכי טובה מהנהנת. אחרי המקלחת יושבות עם הקפה
בסלון. הספל מלא וכשהיא מרימה אותו נשפך לה קצת על מכנסי
השרוואל הלבנים שהיא לובשת. לוקחת לגימה. הקפה שהיא שותה הוא
בלי סוכר. נדמה לה שהיא שומעת מבחוץ בכי של תינוק, או אולי זאת
מוסיקת טנגו. המים החמים במקלחת לא הצליחו לשטוף מעליה את
שאריות החלום. היא מלטפת לעצמה את הבטן. שום מצורעת ושום
כלום.

יש כדורגל בטלויזיה. היא לא מבינה מי נגד מי, אבל מסתכלת.
סאדיסט. סובל מעצירות שכלית. סוציומט. סחורה סוג ז'. החברה הכי
טובה נכנסת אחרי יום עבודה ארוך. איך עבר עלייך היום? שואלת
החברה הכי טובה. היא מושכת בכתפיה. כבר שלושה ימים שלא הלכה
ללימודים באוניברסיטה. כבר שלושה ימים שהיא שוכבת על הספה
בדירת החברה הכי טובה כמו שק תפוחי אדמה. כבר שלושה ימים והוא
אפילו לא מתקשר. עלבון לאנושות. עלוקה. עקום. הטלפון מצלצל.
זאת אמא שלך. החברה הכי טובה מנופפת בשפורפרת לכיוונה. היא
ניגשת אל הטלפון. מאיפה יודעת אמא שלה שהיא אצל החברה הכי
טובה? הרי עדיין לא אזרה עוז לספר לה, לאמא שלה, מה קרה. שהם
נפרדו, שהחתונה בוטלה. הי חמודה שלי, מה שלומך? לשמע קולה של
אמא היא מרגישה כמו ילדה בת שבע, שהרגל של הברבי שלה נשברה.
רוצה לבקש מאמא שתתקן, שתדביק את הרגל של הברבי למקומה. בסדר.
היא משקרת. אמא לא מחכה שתשאל, מסבירה בעצמה שהוא שאמר לה שהיא
אצל החברה הכי טובה. ומקולה של אמא היא יודעת שזה כל מה שאמר
לה.  רציתי רק להגיד לך שגם משפחת מור וגם הרוזנבלטים כבר
אישרו את הגעתם. אומרת אמא. הגעתם לאיפה? היא שואלת. לאיפה? מה
זאת אומרת לאיפה? לחתונה. הם קיבלו את ההזמנות ששלחתם. צוחקת
אמא. פטריה ברגל. פסיכופט. פרימיטיבי. פרצוף עכוז. היא רוצה
לצרוח, אבל בקול רגוע אומרת יפה תודה לאמא ומנתקת. אחר כך
מסבירה לחברה הכי טובה: היא התקשרה להגיד שמשפחת מור
והרוזנבלטים אישרו את הגעתם. אני לא מאמינה... את מבינה, הוא
שלח את ההזמנות. זה יכול להיות רק הוא. ההזמנות נמצאות אצלנו
בדירה. אפילו להורים שלי לא הספקתי להביא את ההזמנות שהם
צריכים לשלוח לחברים שלהם מהעבודה, כל מיני אנשים שאני לא
מכירה. הוא בטח חושב שבשבילו אני אעשה בסוף הפלה, ואז הכל
יחזור לקדמותו ונתחתן. היא מתרגזת. אם זה ככה, שתדעי לך שהוא
יכול לשכוח מזה.

בבוקר יושבות ומדברות שוב על כל הקטע המוזר עם ההזמנות ששלח,
מנסות לעשות קצת סדר בבלאגן. צבוע. צואה. צנון. צפרדע. יום
שישי והחברה הכי טובה לא עובדת בימי שישי. ריחות של בישולים
מבחוץ מתערבבים בריח החזק של האצטון בו היא משתמשת כדי להסיר
מציפורניה את הלק האדום שכבר התקלף בחלקו. הגעגועים אוכלים בה
כל חלקה טובה. כמו האש שיצאה משדיה בחלום. דפיקה בדלת. זה בטח
ועד הבית, הראשון לחודש היום. אומרת החברה הכי טובה וקמה
לפתוח. זה לא ועד הבית. זה הוא. הנשימה שלה נעצרת. קמצן.
קקמיקה. קשה הבנה. קשקשן. הוא הסתפר. כמה שזה מתאים לו. עומד
שם, נשען על המשקוף, בפנים אסופות חיוורון ובמכנסי ג'ינס
משופשפות, המסתירות אולי את מכנסי הבוקסר שידעו ימים טובים
מאלה. אני צריך לדבר איתך. הוא אומר, ידיו מאחורי גבו. היא
סוגרת את בקבוק האצטון באיטיות מרגיזה, קמה וניגשת אל הדלת.
תני לנו כמה דקות, היא אומרת לחברה הכי טובה, ויוצאת מן הדירה
אל חדר המדרגות. עיניו הירוקות מביטות בה ואין אבק על אישוניו.
התגעגעתי. נכון שגם את התגעגעת? הוא שואל, בלי הקדמות מיותרות.
אני מכיר אותך, אני בטוח שהשתגעת מרוב געגועים אלי, הוא ממשיך.
רברבן. רמאי. רקוב. רשע. ואני גם בטוח שאת לא באמת רוצה לוותר
על החתונה. בכל זאת, עד שתפסת מישהו מדהים כמוני. היא מבחינה
בחיוך שלו חומק אל תוך הצוארון. את נראית מדהים. הוא מוסיף,
והיא במכנסי השרוואל הלבנים עם כתם הקפה. הבאתי לך משהו. שולף
מאחורי גבו מתנה עטופה בנייר כתום, בלי סרט. טוב, האמת שזה לא
בדיוק בשבילך. מושיט לה את המתנה. תפתחי, תפתחי. הוא מאיץ בה.
היא פותחת. חולצה קטנטונת של תינוק בן יומו, ועליה רקמה: יש לי
אבא שמוק. שפן. שקרן כרוני. שרוט. אני אוהב אותך. הוא ממלמל,
עיניו הירוקות תקועות ברצפה. תופס במותניה בידיים רועדות,
מתחנן. אל תעזבי אותי. אני אוהב אותך. אני אוהב את התינוק
שיהיה לנו. אני כל כך מצטער. הוא בוכה. נזכרת בתימניה
מהאוטובוס. לא כדאי לבכות. היא אומרת לו. עד החתונה יעבור. הוא
אוסף אותה אל בין זרועותיו, עוטף את גופה מאחור כמו טלית של
כהן בתפילת יום כיפור. ועל חטאים שחטאנו לפניך. היא מתרצה לו.
נמסה כששפתיה מתלכדות עם שלו. לוחשת: אני אוהבת אותך. תחמן.
תקוע. תקלה בשידור. אוהבת יותר מדי מכדי לשנוא.