הלהקה היחידה שיכלה לעשות לי טוב ורע באותו הרגע.
שיכלה לשלוט בזמן, שיכלה לגעת אפילו בשמיים, לצידי.
עלתה לבמה. והאורות נדלקו וכבו כסערה, כמוהם.
והמוזיקה ניגנה בקצב סוחף, שסחף אותי אל מימדי הדימיון העשיר.
שגרמה לי לצחוק,
צחוק טהור בעל משמעות עצומה. ולקפוץ ולהשתחרר.
שגרמה לזיעה שלי לטפטף, אבל לא להתנשם בכבדות לרגע.
שגרמה לי לשיר לנצח, אבל שפי לא יתייבש לעולם.
שגרמה לי לרקוע בלי להרגיש את הכאב.
שגרמה לי להרפות ממך מבלי לנסות להיזכר אפילו.
והאורות מתחלפים ואיתם גם האווירה, המוזיקה.
ומאורות אדומים לכחול רך.
מיתרי קולו של הזמר ניגנו על אוזניי,
שהקשיבו ולא רק שמעו. שהקשיבו כמו שלא עשו זאת מעולם.
ואני יושבת כאשר כולם עוד עומדים. כאילו לבדי הייתי, למרות שלא
כך.
והרוח נושבת וכאילו נשבה רק בשערי, שלי.
ואני רואה אותך מרחוק עומד ושר בלהט הרגע, ביופי הכאב.
ולרגע עוצר, שניה של נצח. נזכר ואולי בעצם מעדיף שלא.
והחיוך שעולה על פנייך והפנינה שמתחלקת במטה לחייך.
זוהרת ומנצנצת באור היא.
אעדיף להאמין שזאת דמעה.
ואני, מרחוק, שולחת הקדשות מרובות.
והצלילים רכים, כמו כף ידך המלטפת את פניי.
הם נוגעים בי, הצלילים, ביופי, בעדינות, בצורה שחסרת לי
כל-כך.
הלהקה היחידה שיכלה לשלוט בי ובתחושותיי, סיימה את ההופעה.
הלהקה היחידה שיכלה לשלוט בי, יכלה לשלוט גם בך.
בעוצמה.
כמוך, כמוני. לתמיד, לעולם.