מי אתה בכלל? מי אתה שתקרא לעצמך אבא שלי? ואולי מה אתה
בשבילי, זאת שאלה קלה יותר. והתשובה שלה עוד יותר קלה אפילו:
אתה כלום. אתה כלום כמו שומקום כמו שומאיש. אתה כלום כמו טיפת
אבק במקום המלוכלך בעולם. ואני שונאת אותך. אתה לא אבא בשבילי
אם אתה צוחק עליי בפנים. אתה לא אבא אם אתה חוזר ב-11 בלילה
וכל מה שאתה אומר זה שאתה לא תתמוך בי. אתה לא אבא בשבילי אם
אתה מבקר אותי. ולא אבא אם אתה יודע רק לצעוק כדיי שלך יהיה
שקט. אתה, אתה פשוט לא שלי.ואולי אם היית של מישהי אחרת
ובכלל, אם לא היית מכונה אבא שלי, אם לא הייתה קרבת דם ביננו,
גם ככה הייתי שונאת אותך בתור בן אדם.
ומהיום ההוא הכל השתנה. השתנה בכך שזאת הפעם הראשונה שצרחתי על
אבא שלי ואמרתילו מה אני מרגישה. זאת העם הראשונה שלקח לו זמן
להגיב כי אולי בכל זאת חלק מהדברים האלו נטבעו בו.

החלון שבחדר שלי תמיד פתוח למקרה ואהיה אמיצה. למקרה ואחשוב רק
על עצמי. זה יהיה ביום שכבר לא יהיה לי אכפת שאמא שלי תיכנס
לדיכאון שוב. ביום שאני כבר לא אוהב אותם. ביום שבו אני כבר לא
אחשוב מי כן יבוא או לא יבוא להלוויה, פשוט אעשה את זה ישר
וזהו. לפעמים אני כותבת מכתב פרידה אומרת שאהבתי וכאב לי. אבל
ביום ההוא שיהיה, זה יהיה כי פשוט עייפתי.

המילקי שפתחתי לא יסתיים לעולם. הוא ישאר פתוח במקרר, מחכה לי,
עם שאריות של רוק מצידו הפנימי של המכסה. איפה שלפעמים הקצפת
נדבקת. הוא יחכה לי עם קצת פחות קצפת ועם הצצה קטנה אל
השוקולד. אמא החזירה אותו שוב למקרר, על המדף הראשון. והוא
יעמוד שם עד שכבר לא יהיה טעים יותר, עד שטעם לוואי של המקרר
ידבק בו והקצפת תצטמק והשוקולד יהיה לג'ל.

אומרים שלפני הפיצוץ הגדול יש פיצוצים קטנים.
אצלי זה לא היה ככה. אצלי הכל היה רגוע היום כמו שביתת אש.
וכבר הסכמתי עם המחשבה על השינויים שהחלו וימשיכו לחול. וכבר
כמעט וחשבתי שאולי זה יהיה לטובה.
מצחיק לחשוב שהיפוך האותיות ב"רגוע" הוא "גרוע" משחק מילים
משעשע. ואולי בעצם לא כל כך.

לארגן את התיק. ולעזוב באמצע. לפתוח את המקרר ולהושיט יד. לקחת
כפית ארוכה ודקה וללק את המכסה. ופתאום זה קורה. את הכפית ההיא
כבר יזרקו לפח קרוב לודאי. היא עכשיו בצורה של זוית תשעים
מעלות אם לא חדה יותר. והמילקי ההוא שיעמוד על השולחן עד אשר
היא תכניס אותו אל המקרר.
הסתגרתי בחדר והוא בא, הוא בא. ואני שונאת אותו. והוא דופק חזק
עד שאני פותחת לו את הדלת והוא מצווה עליי ללכת משם. ואני לא.
בפעם הראשונה המרתי את פיו. פעם ראשונה שהיה לי אומץ לעמוד
מולו.
ואני? אני קצת גאה בכל זאת.

אני הנטל של הבית המסריח הזה. הילדה החצופה. זאת שלא לומדת.
זאת שרק עם חברות. זאת שמרשה לעצמה להגיד הכל. ואולי באמת אחרי
היום ההוא שצעקתי עליו אני באמת מרשה לעצמי הכל. ואולי אין
סיבה שאמשיך להיות נטל. לא להם ולא לי. אז לא, אני לא יוצאת
לארגן את התיק, אני יוצאת מהבית. עם בוקסר, גופיה,
כפכפים,מפתחות ופלאפון. מה אעשה אם הפלאפון אין לי מושג.
לחברות אני לא אתקשר. אני מתביישת. והביתה גם לא. ומבוגר שיהיה
קרוב אליי אין.
מי ייקח אותי אליו. מי יאמץ אותי.
אני אקח אותכם אליי אם תקחו אותי בחזרה. אני אבין אתכם אם
תבינו אותי. אני אוהב אתכם (גם) אם (קצת) תאהבו אותי.

תחילה אני מסתובבת ברחובות, סתם מסתובבת. והשעות עוברות עד
שאני חוזרת הביתה ולוקחת 500 שקל שבקופה ובגדים ארוכים. ולפני
שאני יוצאת שוב אני מוציאה את המילקי במקרר וכותבת בלורד אדום
"שתמותו". ויוצאת. ומסתובבת שוב ברחובות. וסתם, סתם מסתכלת על
הזיכרון שבפלאפון וחושבת למי כן הייתי מתקשרת ולמי לא. ופתאום
השם של החבר לשעבר עולה והיד שלי מגששת בכיס ומוצאת מכתב ממנו.
שהוא אוהב והוא הכי מאושר בעולם איתי. ושאני לא אהיה אף פעם
לבד. אבל עכשיו אני כן. בהרגשה של הכי לבד בעולם, הכי לבד שיש.

אם עכשיו היה לי חלון לקפוץ ממנו, הייתי קופצת.