איילת- מחזה קיבוצי
נכתב יחד עם "אבק"

תמונה ראשונה

(על הגג שוכבת יעל, ממש על המעקה. היא מתיישבת כשרגליה
משתלשלות מהקצה של הגג, למטה, אל הקהל. היא מסתכלת למטה בחוסר
עניין ואז לאחור, בחוסר עניין מוסתר עוד פחות.)

יעל: (בסתמיות) אם רק אתגלגל ואמות, הכל יהיה יותר פשוט.
(באיטיות, עם דגש על החריזה)  אם רק אתגלגל ואמות, הכל יהיה כל
כך כל כך פשוט... גם חרוז, גם נחמד, ומעל הכל, נכון.(בהערצה
עצמית צינית) לדעתי אני פשוט מוכשרת. (בחוסר אונים) אבל למי
אכפת מכשרונות שחוקים, על קצה גגו של גורד שחקים?
גלגול ימינה, קץ לחיים. גלגול שמאלה, הג'ינס יתלכלך לי מהזפת
של הגג. (בצחוק) זו בחירה קשה,(מרצינה) באמת בחירה קשה. אבל
בשביל זה אני כאן: בשביל לדעת, להבין מה עובר בראש לפני, שניה
אחת לפני...
(מוסיקה ברקע, "נערי החוף" של אביב גפן. מנוגנת ממש חלש)
עוברים לי די הרבה שירים בראש, עכשיו. אביב גפן למשל, לאו
דווקא בגלל השירי דיכאון, סתם ככה. מה, אי אפשר לחשוב סתם על
משהו בלי שינתחו אותו? בלי שיכנסו לי לראש? (לקהל) חבל לכם על
הזמן, אין פה שום דבר מעניין גם ככה. לא משהו ששווה לחיות
בשבילו, זה בטוח.
אתם בטח רוצים, כמו תמיד, לדעת (כמדקלמת) למה אני רוצה להתאבד.
תמיד רוצים לדעת למה, זה לא ממש מעניין אף אחד המי, והמתי או
אפילו האיפה ואיך, רק למה.
(בתמימות) למה? (בזעם) למה? (צועקת) למה? (במהירות) מה זה כבר
משנה לכם למה? תמיד צריכה להיות סיבה ברורה? תמיד צריך להיות
סיפור חיים קשה עם יסודיות טרגיים חבויים היטב ועם קש ששובר
לאיזה גמל מסכן את הגב?
(נרגעת) רוצים סיבה? אני אימפולסיבית מאוד, והופ, אני רוצה
להתאבד. מספיק טוב לכם? (מחכה לתשובה מהקהל) ומתי כן טוב לכם?
אה? מתי אתם מרגישים טוב? (שוב מחכה) נו, אתם רואים? בגלל זה.
סיבה מספיק טובה? לא? לא שמה עליכם זין. אנשים אימפולסיביים
לרוב לא שמים על אף אחד זין, (מהרהרת) אלא.. אלא אם יש להם דחף
פתאומי לשים פתאום זין על כולם, מה שלא סביר שיקרה.
אם אתגלגל ואמות, הכל יהיה פשוט יותר. משהו כזה זה היה, לא?
באמת משפט נחמד, אבל בעצם (מרצינה) .. אני לא יודעת עדיין איפה
יהיה יותר טוב, עוד לא בדקתי...
אבל תנו לי עוד איזה דקה, מקסימום חצי שעה, ואני למטה כמו
כלום, מבטיחה.
(כאילו שומעת משהו)
מה זאת אומרת למה?????


תמונה 2

(מסיבה, יעל, אייל ואיילת נמצאים, כמה ניצבים רוקדים. אחרי כמה
שניות לבמה נכנסת שלי, מסדרת את החולצה שלה שהתווית מקדימה,
נראית מרוגזת)

יעל: מה קרה, שלי? את לא עם דן?
שלי: עזבי יעל, תפסיקי להיות צבועה, אין לי כח אלייך. גמרתי
איתו. זהו. זה מה שרצית לשמוע לא? עכשיו את מאושרת?
יעל: מה קורה לך? חשבתי שאנחנו חברות.
שלי: עשי לי טובה, את וההתחסדות שלך! כולכם פה! (נהיה שקט)
כולכם צבועים מסריחים, כל אחד שונא את השני אבל בגלל שאתם
מפחדים (בזלזול) "להישאר לבד" אתם לא אומרים כלום. אז תסתמו את
הפה שלכם! (הולכת לכיוון חוץ במה)
יעל: שלי, חכי!
אייל: (ניגש לשלי, מחזיק בידו כוס הקפצות) אז מה שלי? צריכה...
ניחומים?
יעל: לך מפה מפגר. אתה שיכור ודוחה!
אייל: למה, מה הבעיה, שלי? אני שיכור? את חושבת שבגלל זה אני
הולך להקיא לך בפה כשתנשקי אותי? אני בסדר לגמרי, חוץ מזה שאני
רוצה אותך שוב! למרות שאני שיכור אני זוכר שהמהפכה הצרפתית
הייתה ב- 1789, ש- 12 בריבוע זה 144, ושמידת החזיה שלך היא
B85, אלא אם זה השתנה!
שלי: לך תזדיין! (יוצאת)
איילת: (ניגשת אל אייל, שיכורה) נו חמוד... מה קרה? אתה חרמן?
לא נורא, גם אני. (נמרחת עליו ומושכת אותו לחדר, ממנו דן בדיוק
יוצא, נראה כאילו הרגע בכה, מביט בגועל על אייל ואיילת)
יעל: (ניגשת לדן) מה קרה? (מנסה לנגב לו את הדמעות)
דן: את הרי יודעת, בטח כולכם הספקתם לדסקס את זה מכל כיוון
אפשרי. (סוטר על ידה) ואל תעזי לגעת לי בדמעה! עד שאני כבר
בוכה יש לזה מטרה, עד שאני נותן לדמעות שלי לנקז ממני את כל
הכאב את באה ולוקחת לי אותה! את רוצה להסתבך עם הכאבים שלי?
אין לך מספיק משלך בבית? (היא נעלבת, כל אחד יוצא לצד אחר.)
(אייל ושלי נכנסים עם באנג בידם. כולם מתלהבים, מעבירים אותו
בין החבר'ה, האור יורד לאט הם יושבים בגוש, מרוחים אחד על
השני, ברקע המזכיר מקריא מכתב)
מזכיר: להורי הנעורים שלום רב.
לאחרונה רבו מאוד בקרב הנעורים מקרים של ונדליזם, שתיית
אלכוהול ואף שימוש בסמים. אי לכך ובהתאם לזאת, החלטנו שהפעם לא
נתפשר והפעם נטפל בעניין לעומק. בתור צעד ראשון פיטרנו את
המדריכה השכירה של הנעורים וצעדי חיפוש אחרי מדריכה חדשה כבר
החלו. בתור צעד שני אנו נדאג לכך שבכל יום שישי יעבור אחד
ההורים בקרבת מועדון הנעורים לפחות פעם בערב, כדי למנוע הישנות
של מעשים כגון אלה. בנוסף, אנו שוקלים לזמן פגישה עם הורי
הנערים החשודים ואף עם הנערים עצמם. בתודה, המשק.


תמונה 3

(אור למטה, סלון, שולחן, 4 כיסאות שולחן מטבח בצד. דן נכנס מצד
הבמה בעוד אמו יושב ליד השולחן וקוראת עיתון)

דן: היי.
סטלה: שלום באמת. רק עכשיו אתה מגיע?
דן: כן, באתי מבי"ס. איך היה בכלבו?
סטלה: (בגועל) כרגיל, אנשים.
דן: מישהו התקשר?
סטלה: לא זוכרת. בעצם, לא. אכלת משהו?
דן: סנדביץ'. החדר אוכל עדיין סגור.
סטלה: (בקול מצווה) שב. אני אכין לך משהו. (ניגשת לכירת הגז)
דן: אמא, הייתי היום אצל הפסיכולוג של בי"ס.
סטלה: (נלחצת לשניה) מה הוא אמר? (בביטול) הוא בטח אמר שאתה
ילד רגיל ושכל הבעיות שלך באות מהאימא שלך ותסביך אדיפוס שלך.
אני מכירה את הטיפוסים האלה.
דן: דווקא לא מ-
סטלה: (קוטעת אותו) תביא לי משהו להדליק את האש.
(דן מחפש במגירת השולחן, לא מוצא, נזכר לפתע, מוציא מכיסו את
הזיפו, מניח אותו על השולחן)
סטלה: (לוקחת את הזיפו, מדליקה את האש ואז מסתובבת בפתאומיות)
דן! אתה מעשן?!
דן: לא, זה של...
סטלה: (קוטעת) איציק, בוא הנה מיד! (נכנס אבא של דן, חצי לבוש
בחליפה, לא מתעניין במיוחד, עסוק בלהתלבש) אתה יודע שהבן שלך
כבר ילד גדול? הוא מעשן!
דן: (מתגונן) אבל זה לא שלי, זה של יעל!
סטלה: החברים שלך מעשנים? איזו יעל, יעל גורן? אני רוצה שתתרחק
מהמשפחה הזו ברור לך? שלא תסתובב עם הילדה המסוממת הזאת יותר!
ברור?
דן: (מתעצבן) תסתמי את הפה שלך מפגרת! את לא קולטת שאני לא שם
עלייך? מי את שתגידי לי עם מי ללכת ועוד בקיבוץ?! (פונה
לאיציק) ואתה, רכיכה, עלוב, מה אתה עושה כאילו לך אין קשר למה
שקורה פה. אתה כזה פחדן ,כל פעם שיש בעיה אתה טס לאנשהו. לאן
הפעם? יוון? אנגליה? הונג קונג? צ'אנג מיי? קח את עצמך בידיים
ותגיד פעם אחת לאשתך להרגע.
(שניה של שקט)
סטלה: (בשמחה) דן, אתה צועק! אתה צועק עליי! שמעת, איציק, הוא
צעק עליי! הבן שלך מתעצבן עליי! אנחנו משפחה נורמלית! (מתקדמת
לכיוון הקלעים בצעדי ריקוד)
דן: (בצעקה לעברה) ואת לא תגידי לי יותר עם מי ללכת?
סטלה: (נעצרת) תשכח מזה. אתה עם הילדה המופרעת הזאת לא מסתובב
יותר. (חוזרת לאושר שלה) אנחנו נורמליים, את שומעת שפרה, הבן
שלי צעק עליי..
דן: (בצרחה) תשכחי מזה, אנחנו בחיים לא נהיה נורמליים! וגם אם
כן, מה לעזאזל יוצא לי מזה?
סטלה: אתה משחרר אנרגיות ופורק רגשות, זה לא מה שהפסיכולוג
האידיוט אמר לך? (יוצאת)
דן: (פונה לאביו שבדיוק מסתבך עם העניבה) אבא, תגיד לי-
איציק: (קוטע אותו) מצטער גבר, אני נוסע עכשיו למזרח, נדבר על
זה כשאני אחזור.
דן: אבל אבא,
איציק: אני יודע, אני אביא לך חולצה של N.B.A . ביי. (יוצא)
דן: אני שונא כדורסל. והפסיכולוג בכלל אמר שאני חייב להפסיק
להסתבך עם עצמי ולהיות יותר חברותי ופחות דכאוני, שאני חייב
לעבוד על מיומנויות התקשורת הבינאישית שלי. אידיוט.


תמונה 4

(יעל על הגג)
יעל: (מוציאה מחברת מתיקה, מדפדפת לאט, מגיעה לעמוד מסויים,
מוציאה עט ועושה עצמה כותבת בעודה מקריאה:)
ולא יכולתי לומר
מה קרה לי היום
ולא יכולתי להגדיר
את החלק השקוף של האדום
(האור יורד למעלה ועולה למטה בתאורת חלום, שם הוריה של יעל
מסדרים בסלון את החפצים שלה בארגזים עליהם כתוב: "יעל- בגדים"
"יעל- ספרים" וכו')
לא יכולתי להסביר
את החלק השקוף שבחיי
ברצף האדום
ובאודם תחושותיי
(יעל מפילה את המחברת, אור מינימלי נשאר עליה, היא מביטה
בעניין על המתרחש למטה)
(ההורים של יעל מוצאים את המחברת מרימים אותה מהרצפה, האב קורא
לאם, היא מדפדפת במחברת, עושה כלא מבינה, האב לוקח את המחברת
ממנה, מתלהב, צועק עליה משהו בפנטמימה, היא רצה לחוץ במה
וחוזרת עם טלפון, הוא מחייג בעוד היא מתלהבת)
בועז: הלו? שלום! עם מי אני מדבר? אסתי? אסתי שלום.
שמי בועז גורן. אבא של יעל גורן. כן, יעל מהקיבוץ. שמעי, אסתי,
מצאתי מחברת של יעל עם שירים.
כן, ודאי. בשמחה. מחר בערב? בשמחה.
אה, כן, אסתי, עוד דבר אחד.. אנחנו קיבוצניקים וגרים רחוק
וחשבתי אולי... כן, בדיוק. החזר. תודה לך. (מנתק)
נו ניצה, למה את מחכה? נוסעים לדן שילון! לטלויזיה! זרקי את
הילדים אצל אמא שלך ותגידי לה להקליט מחר.
(יוצאים בריצה מהבמה, חוזרים, לוקחים את המחברת, יוצאים. נשמע
האות של דן שילון וקול עבה של מנחה טוק שואו. ההורים מתיישבים
בקצה הבמה על שני כסאות צמודים ומעט בזוית, כמו קצה של מעגל)
מנחה: תודה רבה לך אדוני השר. ועתה נעבור לזו היושב לימינך
במעגל שלנו, הזוג גורן, הוריה של הנערה יעל גורן, הזכורה
לכולכם ודאי מהפרשיה שמסעירה את קיבוצי הגליל בשבוע האחרון.
ניצה, אמה, תקריא לנו שיר שנחשף עכשיו מפרי עטה של יעל.
ניצה: תודה רבה לך דן. ובכן, כפי שאמרתי לבעלי, בועז
בועז: ערב טוב עם ישראל
ניצה: העניין הוא שכהורים בימנו אנו לא מקבלים מספיק גיבוי,
הילדים מסוממים ולא מוגנים, ומערכת החינוך כושלת ו
מנחה: הגב' גורן, זמננו קצר, השיר בבקשה.
ניצה: כן.
לא יכולתי להסביר
את החלק השקוף בחיי
ברצף האדום
ובאודם תחושותיי
החלק השקוף
שמכרסם בשמחתי
החלק השקוף
שמשתלט על גופתי
שמוחק את פניי
ו-
מנחה: תודה ניצה, אך אני נאלץ לקטוע אותך, נמשיך עם השיר אחרי
הפיר - סו-
ניצה ובועז: מות!
(חושך למטה)
(האור על יעל מתחזק)
יעל: החלק השקוף
שמשתלט על גופתי
שמוחק את פניי
ומקפיא את הזמן
גורם להכל להראות מנוון
החלק השקוף של האדום
הריקנות הזו שמחלחלת בי
מתי כבר יבוא היום
האדום יעלם והוא יהרוג אותי.
(משעינה גופה לאחור ומפליטה אנחה)
(דן נכנס למטה עם מתנה עטופה, קורע את הנייר מעל חולצה של
קבוצת כדורסל. נאנח)

יעל: פעם חשבתי שרק ההורים שלי כל כך דפוקים.
דן: אבל גיליתי שלכל ההורים יש את הדפיקויות שלהם, כל אחד
והפאק שלו...
יעל: הפאק שהכי לא מתאים לילד שלו.
דן:  אם היו עושים תו תקן להורים...
יעל: בטח רובנו כבר היינו יתומים.
דן: והרי זה עובר אלינו, מוטציות גנטיות של טירוף,
יעל: ואף אחד לא עוצר את זה.
דן: יש לנו כאן בקיבוץ כל כך הרבה שופטים...
יעל: כל כך הרבה שופטים וכל כך מעט חוק...

חושך


תמונה 5

(על הבמה מסודרים 5 שולחנות בצורת ח'. לשולחן שמול הקהל יושב
המזכיר, בשני הצדדים יושבים האבא והאמא, איילת ודן. במרכז עומד
אייל, כשפניו לקהל)
(המזכיר מכה על השולחן, כולם קמים ומתיישבים שוב בחוסר רצון.)
המזכיר: ובכן, הריני לפתוח בזאת את המשפט. ילד, מה יש לך להגיד
להגנתך?
אייל: (נראה כאילו רק לזאת חיכה. נואם בהתלהבות) שעמום, משעמם,
משועמם, משתעממים...ואני יכול להמשיך ככה הרבה זמן. אז אולי
תבין מה קורה אצלנו. ככה זה, בדיוק ככה- שעמום. אם היית נער
חסר רישון בקיבוץ הנידח והלא מוכר כמעט שנמצא על הגבול הצפוני
עם לבנון, ויש הרבה כאלה, היית מבין מה זה שממון מוחלט. שממון
זה כשאתה מרגיש ריגוש בחייך כשמישהו מחברייך שהתקשרת אליו
החליף הודעה בתא הקולי שלו.
  החיפוש אחר ריגושים נהיה אצלנו עם השנים למשהו חזק מאוד,
משהו אובססיבי. זה לא בא מתוך כוונה רעה בכלל, לא בא מתוך שנאה
לממסד או להורים ולא מתוך משובת נעורים ומרד ורצון למשוך את
תשומת ליבם של המבוגרים או של בנות, סתם מתוך שעמום, מחיפוש
אחר משהו חדש, מרתק ומפתיע לעשות.
  אני לא יודע עד כמה אתה מחובר לתחום הזה אבל תהית אי פעם
למה בקיבוצים יש הצלחה עצומה ומאוד קצרת מועד לכל שיגעון שחולף
בשמי ארצנו כמו גלשן אויר שיצא משליטה? איך זה שלא משנה כמה
הקיבוץ הוא של בני טובים ושמרני, תמיד יהיו בו את כל הצרות
השונות של החברה, לפחות אדם אחד מכל בעיה?
  זה מתחיל בהתלהבות גדולה- ואוו, בירות, איזה סטייל/ מה, יא
גאון, השגת חשיש? איזה מלך/ יאללה, בואו נראה מי הכי גבר תופס
את החתול הזה?/ וכו'. ואז, בתוך זמן קצר, זמן קצר בהרבה מהזמן
ששיגעון ממוצע מחזיק בעיר, ההתלהבות תדעך ותכבה לשעמום ולחיפוש
אחר ענף חדש להבעיר את המדורה. אבל תמיד, או כמעט תמיד, יש
כאלה שהאש נשארת בלבם והם מתחברים לזה. (נתקע לרגע, מוציא דף
מהכיס, קורא וממשיך) אתה יכול להגיד שהם ברי- מזל שהם מצאו
משהו להרגעתם ואתה יכול לשנוא אותם ולרחם עליהם כי הם מכורים
לסמים, אלכוהוליסטים, מתעללים בחיות, אנורקסים/יות, מעשנים
למוות ועוד מספיק צרות אחרות.
  'ומה לגבי חינוך ומוסר?' אני רואה את השאלה בעינייך (מודע
לאירוניה בכך שגבו מופנה לשופט). ובכן, יש לנו בעיה. אני יודע
ואני מודה בעניין. רוב הקיבוצניקים העבריינים פועלים בתוך
הקיבוץ. מין יחס כזה של ילד קטן שאומר: "אני יכול לגנוב לאחי
את הצעצוע ולהחביא אותו אצלי, בסוף אימא תבוא ותחזיר לו ותגיד
לי נו-נו נו, עד אז ימאס לי ממנו". הקיבוץ זה בית שאפשר לנצל,
לנצל לכל מטרה. זו החשיבה החדשה, החשיבה של הדור שמחפש את
עצמו, מחפש משהו להתבסס עליו. למה אתה חושב היה האונס הקבוצתי
ההוא? לא שאני משווה. היי, אבל אתה לא יכול להאשים אותנו!
אנחנו רק רצינו לצאת מהשעמום ולשבור את השגרה! אשמתנו שאין מי
שישים עלינו? (מצביע על המושבעים).
מזכיר: (משחק עם הזיפו) סיימת? יפה מאוד.(אייל רוצה לענות)
עכשיו שתוק. בית המשפט מוצא אותך אשם. אשם באנושיות, אשם
בתירוצים טובים, ואשם במיוחד בפשע הפלילי של שריפת חדר האוכל.
אני מחרים לך את המצית, מציב עליך עונש של קיצוץ התקציב האישי
לחצי ועבודות שרות למשך שלוש שנים במוסך של הקיבוץ. הישיבה
תמה.
חושך


תמונה 6

(התמונה מתרחשת על הבמה למטה. ליד הקיר זרוקים מזרונים ישנים,
דן ויעל שרועים עליהם. על הקיר גרפיטי ישן. ליעל יש ביד
סיגריה)

יעל: (לוקחת מדן את הזיפו ומדליקה אתה את הסיגריה שלה) נו, אז
מה אתך ועם איילת?
דן: ת'אמת, זה די מסובך. (ללוקח ממנה את הזיפו וסיגריה, מדליק
לעצמו ושם אותה על הרצפה) בעקרון, אני לא אוהב אותה כמו
שאהבתי, נגיד, את שלי לפני שנה, אבל... איך אני אגיד את זה...
היא די... מסקרנת אותי...
יעל: מה זאת אומרת -(מחקה אותו) "מסקרנת אותי"?
דן: (צוחק) זאת אומרת.. תראי, אמרתי לך, אני לא ממש מאוהב בה
או משהו, אבל ממש כיף לי אתה, ומסקרן אותי איך היא באמת, אילת,
ואיך יהיה אם נהיה ביחד... הבנת?
יעל: (שואפת מהסיגריה, ממתינה) הבנתי.
דן: (מביט בה ושואף משלו) מה איתך ועם בר? למרות השם הדוחה
שלו? (נושף לה את העשן בפנים)
יעל: (צוחקת וזזה מהעשן) אתה יודע מה איתנו.
דן: מה?
יעל: נו, אתה יודע, אותו חרא. כל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו
מתחרמנים וכו', ומתעלמים אחד מהשניה בבית ספר. כאילו, הלוואי
עלייך ועל איילת אותו קשר.
דן: הלוואי!
(שניהם צוחקים. היא לוקחת שאכטה, הוא אחריה.)
יעל: איח, תגיד מאיפה הבאת את הסיגריות הדוחות האלה? יש להן
טעם של קרטון!
דן: תשתקי ותעשני, זה מה יש. אשמתי שאמא שלי התחילה לקנות m&m?
סיגריות רומניות או משהו. אין לי מושג מאיפה הביאו אותן, אולי
מהשטחים או משהו.
(אייל תופיע מצד הבמה)
יעל: מדברים על איילת ובא אייל!
(אייל נעמד לצידה מרגע כניסתו של אייל מתחיל להתנגן ברקע, ממש
בחלש, השיר firestarter של פרודיג'י, מתגבר בכל כוכבית)
דן: אייל, יא זבל, עכשיו אתה בא?
אייל: עזוב אותך, צביקה המטומטם הזה, עבדתי אותו במוסך עד
עכשיו. תראה, כל החולצה שלי מלאה בג'יפה, גריז, בנזין, מה
לא?"
דן: וואלה חרא הצביקה הזה, עבדתי אתו לפני שנה, זוכר? עפתי משם
בטיל, הוא דפוק בשכל! אתה חייב להשאר שם?
אייל: (לדן) אלא מה? זרוק סיגריה. (אייל מוציא לו סיגריה) אמ
אנד אמ? יא רומני מה זה החרא הזה? טוב, תביא מצית (אומר ומצביע
על המצית שעל הרצפה)
דן: עזוב, אתה עדיף שלא תתקרב לאש.
אייל: אוי, סתום ת'פה, כבר עברה שנה וחצי! לא שוכחים פה כלום
בקיבוץ הזה? (דן מגיש לו את המצית) נו אז מה אמרתם על איילת?
יעל: דן נדלק, אה , סליחה, (מביטה בדן) דן מסוקרן ממנה...
אייל: (מתיישב ליד דן) יענו, נדלקת עליה.
דן: (באי נוחות) בערך.
אייל: אין דבר כזה בערך.
יעל: בטח שיש בערך.
אייל: אוי סתמי כבר, מה את מבינה?
יעל: אפשר לחשוב, אתה וכל החברים הדוחים שלך, כל היום יושבים
בבית ומביאים ביד, מה אתם מבינים בלהידלק, הא? כל מה שאתם
חושבים עליו זה לזיין, וגם זה לא ילך לכם אם לא תשלמו!
אייל: (בעצבים גם כן) אוי סתמי יא נותנת! אפשר לחשוב שאותך
לזיין זה לא מעניין, ראינו איך את מתנהגת!
יעל:(קמה) סליחה?!
()
אייל: (קם גם הוא) מה סליחה, שמעת מה שאמרתי!
יעל: (בצעקה) לך תזדיין!
אייל: (גם כן) הלוואי!
דן: (זורק את הסיגריה ונעמד ביניהם) יאללה, די!
(לאט לאט, עד שדן מתחיל לצרוח, מתחילים להבהב אורות אדומים.
בהתחלה בלתי מורגשים וב(-) מתגברים)
יעל: (פונה אל דן ומדברת בכעס ובמהירות) מה די, מה די? הבנזונה
פה מעצבן אותי, שילך לחפש זיון אצל כל הרקובות של המחזור, לך,
לך למירב!
(אייל, שהסב קודם את פניו ממנה, מביט בה ומעיף לה סטירה.()
יעל נשארת בהלם כמה שניות ואז מנסה להחזיר לו. הוא תופס לה את
שתי הידיים, היא ממשיכה להאבק)
יעל: יא-חתיכת-בן-זונה-לך-תחפש...
דן: (מנסה להפריד) די מפגרים!
(אייל מתעצבן, מכה בכל הכח אבל פוגע בדן ומעיף אותו אל הקיר.
דן נדפק בקיר ונופל לרצפה. אייל ויעל ממשיכים לריב עוד כמה
שניות ואז מפסיקים)
יעל: יופי אידיוט, עכשיו הוא התעלף! (אייל המום בעוד יעל
יוצאת) (-)
(צועקת מבחוץ) אני הולכת לקרוא למישהו.
(אייל מתכופף אל דן, בודק לו דופק, לא מסתכל לאחור כשהאורות
האדומים מתחילים להבהב על המזרון ואז עליו. הוא מתחיל לצרוח,
לרקד, להתגלגל על הרצפה בטירוף הולך וגובר ואז נעצר. שקט)
יעל: (נשמעים צעדי הריצה שלה) לא מצאתי אף אחד, כולם ב- (מגיעה
כמעט אל הבמה, נעצרת, צורחת. ממשיכה לצרוח כשהאור יורד)



תמונה 7

(ברקע, קברים קטנים. אולי מצויירים על הקיר.)
נכנסים 4 אנשים, נושאים ארון קומותיים. הם נראים כסובלים
ומתאמצים מאוד. הם מקללים בשקט, מקפידים להפנות פניהם מהארון
כשהם מקללים. הם מניחים/מפילים את הארון באמצע הבמה ומסתלקים.
(נכנסים המזכיר והרב. המזכיר בוכה בבכי מעושה ומוגזם)
מזכיר: כל כך צעירים... כל כך מלאי רוח נעורים ויפים... אילו
ילדים... כמו היו בני... אילו בנים... (מפליט אנקת בכי) ואני,
בתור מזכיר, כבול בתפקיד כפוי הטובה הזה, צריך להתעסק עם כל
העניינים הטכניים... כאילו ש... כאילו שלי זה לא כואב... גם
לראות את הבזבוז המשווע של ימי עבודה, גם את התקציב לשיפוץ
המקלט וגם את המצבות...
רב: הוי עוללים זכים! בני כמה היו הנשמות הטהורות?
מזכיר: בני.. בני... הם היו בני... (מתקשה להיזכר, משנה נושא
בפתאומיות) הם היו בניי כמעט! אייל ו... דן.
רב: הורים מסכנים...
(נכנסים זוג הורים)
( ספוט על קדמת במה. הנוכחים עומדים מאחורי הארון, הרב נעמד
צמוד לארון (הפתוח) וכל פעם מישהו מגיע לחזית הבמה, לאור,
ומדבר לקהל כאילו הוא הארון הפתוח )
רב: יתגדל ויתקדש ויתברך שמא רבא...
(הזוג, בתור הוריו של אייל באים לקדמת הבמה)
חדווה: היום זה לא קל לגדל משפחה בקיבוץ מופרט... זה...
מסובך... התרגלנו שהכל ניתן לנו מן המוכן, גם החינוך של
הילדים... סמכנו על אחרים והנה... התרגלנו שאין לנו דאגות
כלכליות והנה... כשנולדו התאומים החמודים שלי... איילי כבר היה
אז בכיתה ג' והזונות בכנסת רצו לבטל את קצבת הילד השלישי...
נלחמנו, נלחצנו, ובסוף, כשהם סוף כל סוף ויתרו, וכבר כמעט
ובנינו אידיליה אז הנה אייל הולך לי, ונשארתי רק עם שניים ואני
יכולה להגיד שלום יפה לאנטליה, ולהרחבה ולמדיח!
יוסי: כן, וזה עוד לא הכל, אתם חושבים שהחוגים באים מהאוויר?
והטיפול הפסיכולוגי? והאשפוזים? והבית הספר? כולם רוצים את
הכסף שלהם, מראש ולא בצ'קים דחויים. ועכשיו הם יחזירו לנו
משהו? זין יחזירו! רק מכתבים כאלה צבועים של "אנו משתתפים
בצערכם", או במקרה של הפסיכולוגית שלנו "ואני ממליצה לכם לבוא
עכשיו לטיפול נוסף, פעמיים בשבוע, שלוש מאות דולר לחודש".
חדווה: יוסי! באמת! על כאלה דברים אתה חושב עכשיו?! (עוברת
חזרה אל מאחורי הארון, מוציאה מתיקה כובע, משקפיים וז'קט שהיא
לובשת על הבמה, והופכת לסטלה, אמא של דן)
(איילת נכנסת, מחכה שיוסי יזוז מהקבר)
יוסי: (מתמהמה ליד הקבר) הייתה בו אש פנימית, קרן ממנו חום
שכזה... (מצטמרר ויוצא).
רב: כי מעפר באת ולעפר תשוב...
(אילת ניגשת לקדמת הבמה)
איילת: אייל? דן? אתם כאן? אני כאן לידכם או מתחתיכם או
מעליכם, לא יודעת בדיוק איפה אני ביחס אליכם, אבל אני עדיין
חיה. אתם לא. כמו כולם, אני גם המומה ועצובה והכל, אתם יודעים.
מופתעת וזה. זה מדבק. (יותר לעצמה) הוא לא חשב אני שמה לב
אליו, למבטים שלו, לניסיונות הנואשים שלו להיצמד אליי. ככה אתה
מכיר אותי? הא דן? אחת שלא קולטת מה הולך סביבה? ולמה לעזאזל,
אם מותר לי לשאול, לקח לך כל כך הרבה זמן לרצות אותי? איפה
היית בלילות שהתגעגעתי אליך, בימים שרציתי אותך, שבכיתי בגללך?
הא? איפה היית אז?! עם שלי, הכלבה הזו!!! (בנקמנות) אתה רואה?!
(פונה ללכת, נמלכת בדעתה, חוזרת ושוב פונה לקהל) אה, כן.. דן,
אייל... אל תעלבו אם בתוך חודש בערך נפסיק לבוא כל הזמן, וקצת
נשכח אתכם. הרי אתם כאן, ולא הולכים לשום מקום, והזמן חסר
משמעות עבורכם ואילו עבורנו... (פאוזה) אנשים משתדלים לשכוח
כמה שיותר מהר את מה שהם מרגישים הכי לא בנוח כלפיו... (פונה
לאחור, אל הארון, לוקחת פרח מהזר שעל הקבר ונועצת אותו בשערה.
מסתכלת לכיוון הקהל כמו הוא מראה, מסדרת עצמה עד שמוצא חן
בעיניה, ויוצאת).
הרב: (ממלמל את הקדיש בבכי עמוק, מפנה כפיו לשמיים, לא ברור).
(האם ניגשת קדימה בתור סטלה, אמו של דן)
סטלה: דן, דנדוש שלי... אל תלך דני'לה... תשאר עוד קצת עם
אמא... לפחות עד שאבא יחזור... אבא יחזור מתישהוא...(משנה
לגמרי את הטון)  בטיוואן, בשדה התעופה בדרך לאוסטרליה, יחד עם
המזכירה המופקרת הזו שלו, הוא מרים פתאום טלפון ואומר שינסה
להגיע בהקדם האפשרי וש(בקול לועג) 'אני כאן בענייני עסקים, לא
מבחירה שלי'.
  איך יסתכלו החברים פה במשק על אשה שבאה להלווית בנה בלווי
השכן ולא עם בעלה? מה הם יגידו במכבסה עלי ועל משה? (בהיסטריה
נבנית) ומה יגידו עובדי חדר האוכל? ועובדי המטבח? ומה יגידו
בכלבו? והמתנדבים.. הם ירכלו עליי מאחורי הגב, ועוד בלי שאני
אוכל להבין מילה! כל הגברים הם חארות! מזלך שלא הספקת להפוך
לנבלה כמו האבא הזה שלך! (יוצאת בזעם)
מזכיר: (מתחיל להקריא שיר) כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים
למגע.. (מפסיק כשרואה שלא נשאר שם איש פרט לרב הממרר בבכי. הוא
ניגש לרב ובחוסר רצון מוציא מכיסו שטרות, סופר אותם ומגיש לרב
שדוחה אותם בזוועה ובורח מהבמה בעודו ממרר בבכי. המזכיר מכניס
מרוצה את השטרות לכיסו. מדבר בקול של הכתבה בעודו פוסע הלוך
ושוב על הבמה)
מזכיר: ... ברכה ו"קדיש": 2,000 שקלים, פרחים - 300 שקלים,
מצבות - 5400 דולרים, (חושב שניה) תוספת של הרב על איחור- 500
ש"ח (מפליט גיחוך מרוצה), ארון מיוחד- 1000 שקלים- בעקבות הנחה
של הנגריה, בחורים שסוחבים את הארונות- 230 ש"ח. להורי הנערים
יונת- אהם, אייל ודן, שלום רב. לצערנו הרב, עקב תהליכי ההפרטה
הנערכים בקיבוצנו ומצבנו הכלכלי העגום לאור המיתון שבארצנו,
תאלצו לשאת בעול ההלוויה והמוצרים הנלווים מתקציבכם האישי,
כמפורט לעיל. (יוצא, קולו נשמע מבחוץ) וברוח הקיבוץ החדשה אנו
מודיעים לכם גם שאנו משתתפים בצערכם.
(נכנס האבא בסערה בתור איציק, אבא של דן, לבוש בחלק עליון של
חליפה, מנופף לאחור למישהו, צועד בצעדים בטוחים למרכז הבמה,
ליד הקבר מהסס שניה ואז ניגש לקדמת הבמה)
איציק: זה כאן. (פאוזה) (מתפרץ, כמרצה) כשאתה במלחמה, אז זה רק
דבר אחד- יש כדור ברובה שלך שיוצא ופוגע והורג מישהו אחר, או
בדיוק להפך. חיים או מוות וזהו. ומוות, זה מוות. מה כבר משנה
למתים איך מתו? (מצטדק) ואם לבן שלי לא אכפת, אז גם לי לא
אכפת. כך אני כל הזמן אמרתי לה, לאמא הזאת שלך. אנחנו, כהורים,
צריכים להיות פתוחים לילד ולשיגיונות שלו. והיא? רק כפייה
ושליטה בראש שלה. "הילד מעשן, תגיד לו שיפסיק עם זה, נו
איציק!". אוי אישה, אישה. בן תשמע, לי, נשים זה חרא והם יקברו
אותנו! הן אלה שיובילו אותנו לקבר, ברור? (שותק לרגע) הי, אבל
אל תעשה לי בגלל זה פייגלע, הא? הא גבר? (יוצא בעודו עושה
סימני 'וי' וזוקר אגודלו לכיוון הקבר.)
(בינתיים יעל יורדת מהגג לקומת הביניים, לבמה, ניגשת ומתיישבת
על הקבר. אור צבעוני, אבל על כל הבמה. יעל משחקת עם שרשרת
העטויה לצווארה ומדברת כילדה המרצה לבובה, מושכת את המילים)
יעל: בחיים יעלי, יש הרבה מקריות, לא חסר בכלל.
בחיים יעלי, יש מה שנקרא גורל.
והגורל (בשקט, כמגלה סוד) הוא מנייאק.
(בצעקה) אתה שומע אותי? אתה מניאק!! (בתגובה נשמע רק קול צחוק
מתגלגל ולעגני)
רגע אחד טוב, רגע אחד רע. רגע שמח ורגע עצוב. רגע מישהו זוכה
בתחרות צ'יכובסקי לפסנתר, ורגע הוא נהרג מצ'לו שנופל עליו
(צוחקת בקול רם ומאולץ. פתע משתתקת, מכסה פיה בידיה) שששש.
שקט. אסור לצעוק יעלי. (מחקה את אימה) יעלי! יעלי! דוד גורל
הגיע! בואי תגידי שלום יפה לדוד!" (בקול של ילדה) דוד! דוד! מה
הבאת לי דוד? הפתעה? סוכרייה? זה אצלך בחדר? בטח שאני באה!
(יוצאת בדילוגים של ילדה קטנה)
חושך



תמונה שמינית ואחרונה
(יעל על הגג, תאורת ספוט על יעל ועל איילת (כשנכנסת))

יעל: אם רק אתגלגל ואמות, הכל יהיה פשוט, לא? יראה הגיוני
לכולם. לא נראה לכם הגיוני?
פה למטה אני רואה את האנשים הולכים, קטנים- קטנים, עוברים
מתחתי בדרכם לעבודה. תמיד מתארים אותם כנמלים אבל אני מתקשה
לראות את הדמיון. נמלים הם קטנות, שחורות ובדרך כלל מסודרות
מאוד, הולכות בטורים ארוכים לעבר האינסוף. אבל האנשים כאן, בכל
מיני צבעים, בבלגן אדיר, כל אחד הולך לאן שבא לו, בלי סדר, בלי
כלום.
(נכנסת לטרנס, כמו המומה מהמבחר של האנשים. פתע מתנערת ונכנסת
בהתלהבות לנושא אחר)
מעניין על מי אני אפול? הוא יכול להיות עובד פלחה צעיר, או
לולן עם בגדים מסריחים, או אולי די ג'י של הדיסקו בקיבוץ עם
מכנסיים פסיכדליות. אולי בעצם זו תהיה אשה, מתנדבת בלונדינית
עם חזה ענק, או עובדת חדר אוכל עייפה, או אחות. או שאני אפול
בין האנשים, יוצרת כתם יציב באמצע הריצה לכל הכיוונים שלהם,
מרוחה על האספלט החמים.
(נראית כאילו היא מהרהרת באפשרויות. איילת עולה על הגג.)
מעניינת אותי גם האיילת הזאת. מה, היא לא ידעה כלום?
איילת: מה היא רוצה בכלל ממני? (מוציאה סיגריה, שולפת את הזיפו
מכיסה ומתבוננת בה)
יעל: ועוד קיבלה את המצית של דן, הכלבה!
איילת: אני לא ביקשתי ממנו, אבל מסתבר שהוא כתב את זה בצוואה.
יעל: כאילו שידע מראש...
איילת: ומה אם זו לא הייתה תאונה?
יעל: מה זה אומר?
(אור לבן עולה, אור נאון, פשוט, חסר אפקטים. הבנות רואות אחת
את השניה)
איילת: (באי חשק) היי.
יעל: (כנ"ל) היי.
איילת: קופצת?
יעל: אולי.
איילת: למה?
יעל: ככה.
איילת: את... מתכוונת לקפוץ בקרוב?
יעל: למה, את רוצה שאני אבדוק ואגיד לך איך זה? או שאת לחוצה
על לקפוץ דווקא מכאן?
איילת: לא משנה.
יעל: איזה בעיות יש לך בכלל? מה יכול להיות רע בשביל מיס
מושלמת?
איילת: מה כבר אכפת לך?
יעל: סתם, לא ממש משנה לי, אני סתם... מסוקרנת.
איילת: (מוציאה מכיסה דף נייר מקומט, משליכה ליעל. יעל פותחת
את הדף, מצמידה את שני קרעיו וקוראת. אמא של איילת נכנסת מלמטה
ומקריאה את המכתב בקול קשה.)
אמא: איילת.
אנחנו לא מצליחות כבר לדבר אחת עם השנייה בלי שזה יגרר לצעקות
או ריב, אז החלטתי לכתוב. העניין הוא כזה:  אין לי כוח אלייך
ולשטויות הילדותיות שלך. את ילדה גדולה, אמרת כך בעצמך.
הלימודים שלי הם הדבר הכי חשוב לי כרגע ואין לי שום כוונה לתת
לך להרוס את זה. כל מה שאני מבקשת זה שתזרקי את הפח פעמיים
בשבוע, תורידי את הכלבה ולא תבקשי ממני יותר מחמישים שקל
לשבוע, אין לי בשבילך. את ילדה גדולה, תסתדרי. אני בעד שתעני
לי במכתב ולא בדיבור, זו דרך יותר הגיונית לתקשר. מי שבשנה
וחצי הקרובות עדיין נחשבת אימך.
יעל: אה. (ניכר בה שהיא לא יודע מה לענות)
איילת: ולי אין אבא או מישהו להרגיע אותה, כמו שלך יש.
יעל: אולי עוד מעט גם תאשימי את דן ואייל שבגללם אנחנו לא
מקבלים חדרים בנעורים? אני בטוחה שהם ישמחו לאיזו יריקה בריאה
על המצבה שלהם.
איילת: את דפוקה במוח את יודעת? על מה את מדברת? אני רואה שאת
סרוטה לגמרי!
יעל: מה?
איילת: כולם אמרו שאת מטורפת אבל לא הבנתי עד כמה!
יעל: (במבט מטורף) מה אמרת?!
איילת: שמעת.
יעל: (משנה נושא, נהיית פתאום חביבה להפליא) תגידי, את
ודן?...
איילת: נראה לך? ואת?
יעל: מה פתאום. אוי, בנים. אי אפשר ..(כמבקשת מאיילת להשלים)
איילת: (עדיין מופתעת מהשינוי) .. איתם ו...
יעל: ממש משעמם בלעדיהם. (מתקרבת לאיילת) אלא אם...
(יעל מלטפת את ידה של איילת, מרימה אותה ומחבקת אותה, מנשקת
אותה על פיה. איילת המומה, אבל מתחילה לחייך.)
יעל: בואי, נלך. (גוררת את איילת מהקצה)
איילת: אבל...
יעל: בואי! (גוררת אותה) רגע. המצית! תביאי לי אותו משם,
בבקשה... (בטון מתחנחן, מלטפת את איילת, דוחפת אותה בעדינות
לכיוון הקצה שוב)
איילת: (מגיעה לקצה, מסתובבת ליעל, מחזיקה את המצית) קחי
יעל: (לוקחת את המצית, מבטה משתנה חזרה למבט של טירוף) זונה!
(דוחפת את איילת מהגג. איילת נופלת לקומת ביניים.)
(יעל לוקחת את המחברת, פותחת אותה בעמוד האחרון, השיר מוקרא
ברקע בעוד היא שורפת את המחברת בעזרת הזיפו)
כי אני באתי מעפר
ואשוב לשם מחר
אני אשקע לאט, בשקט,
אני אנשור ללא מילה
(דן ואייל נכנסים, תופסים אותה בכח, היא מתחילה להשתולל, הכל
בלי קול,
הם מלבישים אותה בכותונת משוגעים וגוררים אותה החוצה)
אני לא אמות צועקת
רק אלחש למחילה
אתם תבכו עליי כמו שבכיתי בגללכם
ותשכחו אותי כפי ששכחתי כבר אתכם
אתם תרצו לבקש סליחה מרוחי
ותנסו לשכוח איך לקחתם את כוחי
ובסוף תחזרו ברעש לבתים
מחליפים מעל גופתי מבטים
ואשאר לבד עם אובדני.
סוף.